מסכת אהלות, פרק ז, משנה ו

משנה ו: הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד, מְחַתְּכִין אֶת הַוָּלָד בְּמֵעֶיהָ וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁחַיֶּיהָ קוֹדְמִין לְחַיָּיו. יָצָא רֻבּוֹ, אֵין נוֹגְעִין בּוֹ, שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ מִפְּנֵי נָפֶשׁ:

משנה ו: אגב המשניות הקודמות מביאה המשנה את דינה של האשה המקשה בלידתה ומסתכנת מחמת הולד. הָאִשָּׁה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד, ומחמת הולד חייה של היולדת בסכנה, מְחַתְּכִין אֶת הַוָּלָד בְּמֵעֶיהָ, וּמוֹצִיאִין אוֹתוֹ אֵבָרִים אֵבָרִים, מִפְּנֵי שֶׁחַיֶּיהָ קוֹדְמִין לְחַיָּיו, שהרי בהיותו במעיה אינו נחשב עדיין כ'נפש', ואין מסכנים את חייה מחמתו. אבל אם כבר יָצָא רֻבּוֹ, והיינו רוב ראשו, הרי הוא נחשב כבר כנפש חי, ואֵין נוֹגְעִין בּוֹ להזיקו אף אם אמו מסתכנת בכך, לפי שֶׁאֵין דּוֹחִין נֶפֶשׁ של הולד מִפְּנֵי נָפֶשׁ של האם.