מסכת אהלות, פרק יא, משנה ז

משנה ז: כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת וּמֵת הַכֶּלֶב וּמֻטָּל עַל הָאַסְקֻפָּה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ פּוֹתֵחַ טֶפַח, מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. וְאִם לָאו, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הַטֻּמְאָה, מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלִפְנִים, הַבַּיִת טָמֵא. מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלַחוּץ, הַבַּיִת טָהוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, פִּיו לִפְנִים, הַבַּיִת טָהוֹר. פִּיו לַחוּץ, הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁהַטֻּמְאָה יוֹצֵאת דֶּרֶךְ שׁוּלָיו. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, הַבַּיִת טָמֵא. כַּמָּה תִשְׁהֶה בְמֵעָיו. שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת. בְּעוֹפוֹת וּבְדָגִים, כְּדֵי שֶׁתִּפֹּל לָאוּר וְתִשָּׂרֵף, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בְּעוֹפוֹת וּבְדָגִים, מֵעֵת לְעֵת:

משנה ז: לאחר שהתבאר במשניות הקודמות האם אדם נחשב כמי שיש בו חלל טפח ומביא את הטומאה, מבארת משנתנו את דינה של טומאה הנמצאת בתוך גופו של בעל חיים מת (אמנם טומאה הנמצאת בגופו של בעל חיים חי נקראת 'טומאה בלועה' ואינה מטמאת). כֶּלֶב שֶׁאָכַל בְּשַׂר הַמֵּת (ובהמשך המשנה יבואר כמה זמן לאחר אכילתו הוא מטמא, ולא נחשב כמי שכבר התעכל ואיננו מטמא), וּמֵת הַכֶּלֶב, וּמֻטָּל הכלב המת עַל הָאַסְקֻפָּה – על מפתן הבית, ראשו וצוארו בתוך הבית, ושאר גופו מחוץ לבית, והטומאה נמצאת בחלק גופו שמחוץ לבית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אִם יֵשׁ בְּצַוָּארוֹ של הכלב פּוֹתֵחַ טֶפַח – שיעור רוחב טפח, הרי זה נחשב שצדו העליון של גופו מאהיל על הטומאה, שהרי יש בו חלל בגובה טפח, וכיון שחלקו בתוך הבית הרי הוא מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לתוך הבית, וכדין כל אהל המת שאוירו מעורב עם אויר הבית, שמביא את הטומאה לתוך הבית. וְאִם לָאו, שאין בצוארו רוחב טפח, ונמצא שאין בחלק גופו שבתוך הבית 'אהל' לענין זה, אֵינוֹ מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, באופן שאין בצוארו של הכלב טפח וממילא אינו יכול להביא את הטומאה, רוֹאִין – בודקים אֶת מקום הַטֻּמְאָה בגופו של הכלב, אם היתה הטומאה בגופו במקום הנמצא מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלִפְנִים, אף שאין בצוארו טפח הַבַּיִת טָמֵא, כיון שזו טומאה רצוצה הבוקעת ועולה, וכיון שהבית מאהיל עליה נעשה כולו אהל המת ונטמא כל מה שבתוכו. אך אם היתה הטומאה בחלק גופו של הכלב הנמצא מִכְּנֶגֶד הַמַּשְׁקוֹף וְלַחוּץ, הַבַּיִת טָהוֹר. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, באופן שאין בצוארו של הכלב טפח ואינו מביא את הטומאה לבית, כיון שסוף הטומאה לצאת מבית הרעי של הכלב, הדין נקבע לפי זה, שאם היה פִּיו של הכלב לִפְנִים וזנבו לבחוץ, כיון שלא היתה הטומאה עומדת לצאת לבית, הַבַּיִת טָהוֹר. אך אם היה פִּיו לַחוּץ וזנבו לתוך הבית, הַבַּיִת טָמֵא, שֶׁהַטֻּמְאָה יוֹצֵאת דֶּרֶךְ שׁוּלָיו – שהרי היתה הטומאה שבגופו עתידה לצאת מאחוריו לתוך הבית (אמנם החולקים עליו סוברים שאין הטומאה נחשבת כעתידה לצאת משם, שהרי כבר מת הכלב. ועוד, שגם בחייו עתידה הטומאה לצאת משם רק לאחר שתתעכל ואינה מטמאת עוד). רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם יש בצוארו טפח ובין אין בו טפח, בין טומאה כנגד המשקוף לפנים ובין אם היא כנגד המשקוף ולחוץ, בין אם פיו לפים ובין אם פיו לחוץ, בכל אופן הַבַּיִת טָמֵא, כיון שהטומאה בוקעת ויוצאת מגופו של הכלב בין בדרך כניסתה לגופו ובין בדרך שהיתה עתידה לצאת מגופו.

עתה מבררת המשנה כמה זמן לאחר אכילת הכלב את בשר המת נחשב עדיין הבשר כטמא, ומתי נחשב הוא כמעוכל בגוף הכלב ואינו מטמא, כַּמָּה זמן תִשְׁהֶה הטומאה בְמֵעָיו ועדיין תחשב כמטמאת, ומשיבה, שְׁלשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת, כיון שזמן עיכולו של הכלב ארוך יותר מכל בעלי החיים האחרים. ואילו זמן העיכול בְּעוֹפוֹת וּבְדָגִים, וכן בשאר בהמות וחיות, בשיעור זמן שיש בו כְּדֵי שֶׁתִּפֹּל אותה טומאה לָאוּר (-לאש), וְתִשָּׂרֵף, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, בְּעוֹפוֹת וּבְדָגִים שיעור זמן העיכול הוא מֵעֵת לְעֵת – עשרים וארבעה שעות.