מסכת אהלות, פרק יח, משנה ו

משנה ו: הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרָס עַל אֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן יָפֶה, טָהוֹר. עַל אֲבָנִים שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטָן, עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן רָע, טָמֵא. הַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, בֶּהָרִים וּבַסְּלָעִים, טָמֵא. בַּיָּם וּבַשּׁוּנִית, טָהוֹר. וְאֵיזֶהוּ הַשּׁוּנִית, כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּם עוֹלֶה בְזַעְפּוֹ:

משנה ו: משנתנו ממשיכה לעסוק בבית הפרס הראשון (המוזכר במשנה ב') שנחרש בו קבר, ומטמא במגע ובמשא אך לא באהל. הַמְהַלֵּךְ בְּבֵית הַפְּרָס רק עַל אֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַהֲסִיטָן, ונזהר שלא לדרוך על העפר כלל, או שעבר בבית הפרס כשהוא נישא עַל גבי הָאָדָם וְעַל גבי הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן יָפֶה, שאין רגליו של האדם הנושא אותו רועדות באותו זמן, ואין הבהמה מטילה גללים מחמת משא זה שעליה, שבאופנים אלו אין הנישא נחשב כמסיט את העפר שתחת האדם או הבהמה הנושאים אותו, הרי הוא טָהוֹר. אך אם עבר עַל אֲבָנִים שֶׁהוּא יָכוֹל לַהֲסִיטָן בהליכתו, או שעבר בבית הפרס כשהוא נשיא עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה שֶׁכֹּחָן רָע, והיינו שרגליו של האדם רועדות, והבהמה מטילה גללים מחמת משאה, הרי הוא נחשב כמי שהסיט בעצמו את העפר שתחת רגליהם, וטָמֵא.

כפי שהתבאר לעיל, גזרו חכמים טומאה על עפר חוץ לארץ, והיינו כיון שהגויים קוברים שם את מתיהם, והַמְהַלֵּךְ בְּאֶרֶץ הָעַמִּים, אפילו בֶּהָרִים וּבַסְּלָעִים, שאין דרך לקבור בהם, מכל מקום הוא טָמֵא מדרבנן, מפני העפר הבא ממקומות אחרים ומתגלגל למקומות אלו, אך העובר בארץ העמים בַּיָּם וּבַשּׁוּנִית, הרי הוא טָהוֹר, ומבארת המשנה, וְאֵיזֶהוּ הַ'שּׁוּנִית', כָּל מָקוֹם שֶׁהַיָּם עוֹלֶה בְזַעְפּוֹ – כאשר הים סוער, כיון שבמקומות אלו אין דרך לקבור מתים, ואף אם יתגלגל לשם עפר, הרי הוא נשטף מיד במי הים.