פרק ט, משנה ו: אדם הנוטה למות, שכתב את נכסיו לאחרים, והשאיר לעצמו חפץ או קרקע, הרי זה סימן שחשב על כך שיתכן שלא ימות, ואף על פי כן נתן את מתנותיו, ולכן גם אם הבריא, מתנותיו קיימות. אבל אם לא השאיר לעצמו כלום הרי זה סימן שנתן את המתנות רק מפני שחשב שבודאי ימות, ולכן אם הבריא, מתנותיו בטלות.
שטר מתנה על כל הנכסים שלא כתוב בו שניתן מחמת חולי, וכעת טוען הנותן שהיה שכיב מרע, וכיון שהבריא התבטלה המתנה, והמקבלים טוענים שהיה בריא בעת נתינת המתנה, לרבי מאיר עליו להביא ראיה, ולחכמים עליהם להביא ראיה לדבריהם, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
משנה ז: המחלק את נכסיו בחייו, לדעת רבי אליעזר אין חילוק בין בריא לחולה, תמיד יש צורך בקנין המתאים, בקרקע היינו כסף שטר או חזקה, ובמטלטלין היינו משיכה. ולדעת חכמים אם הנותן הוא חולה מסוכן, בחול צריך קנין, ובשבת דבריו קיימים גם ללא קנין, כיון שאי אפשר לכתוב וחששו חכמים שתיטרף דעתו בחוליו. ולדעת רבי יהושע דבריו קיימים ללא קנין בין בחול ובין בשבת.
לדעת חכמים יכול אדם לזכות בחפץ עבור קטן, אבל לא לגדול. ולדעת רבי יהושע זוכים בין לקטן ובין לגדול.
משנה ח: אדם שהיה עם אביו [או מוריש אחר] בבית אחד, ונפל עליהם הבית ומתו, והנושים בבנו טוענים שהאב מת תחילה והבן ירשו, ורצונם לגבות את חובותיהם מנכסי האב, שלדבריהם עברו לרשות הבן קודם מותו. ויורשי האב טוענים שהבן מת לפני האב ולא ירשו כלל, לדעת בית שמאי חולקים בנכסים, ולבית הלל נשארים הנכסים בחזקת יורשי האב.
משנה ט: היה האדם עם אשתו בבית אחד, ונפל עליהם הבית ולא ידוע מי מת קודם, יורשי הבעל טוענים שהאשה מתה תחילה, והבעל ירשה ואחר כך מת בעצמו, וממילא הם יורשים את נכסי האשה. ויורשי האשה טוענים שהבעל מת תחילה, וממילא נשארו נכסיה בחזקתה והם יורשים אותה. לדעת בית שמאי יחלקו היורשים בנכסים, ולדעת בית הלל נכסי צאו ברזל נשארים בחזקתם [ולא התבאר בחזקת מי, ולכן להלכה יחלוקו], חיובי הכתובה נשארים בחזקת יורשי הבעל, שאין ידוע אם חל עליו חיוב זה, ונכסי מילוג בחזקת יורשי האשה.
משנה י: אלמנה ובנה היחיד שהיו בבית אחד, ומתו שניהם, ויורשי הבן טוענים שהאם מתה תחילה והורישה לו את הנכסים, ויורשי האשה טוענים שהבן מת תחילה ונשארו הנכסים בחזקתה, לדעת תנא קמא אין מחלוקת בדבר בין בית שמאי לבין בית הלל, ולדברי הכל יחלקו בנכסים. ואילו לדעת רבי עקיבא נשארים הנכסים בחזקת יורשי האם.
