משנה ג: הַמּוֹכֵר יַיִן לַחֲבֵרוֹ וְהֶחְמִיץ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּינוֹ מַחְמִיץ, הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת. וְאִם אָמַר לוֹ יַיִן מְבֻשָּׂם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ עַד הָעֲצֶרֶת. וְיָשָׁן, מִשֶּׁל אֶשְׁתָּקַד. וּמְיֻשָּׁן, מִשֶּׁל שָׁלֹשׁ שָׁנִים:
הַמּוֹכֵר יַיִן לַחֲבֵרוֹ, והניחו הקונה בקנקנים שלו, וּלאחר זמן הֶחְמִיץ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. אבל אם היה היין מונח בקנקנים של המוכר, ואמר לו הקונה שכוונתו להשתמש ביין זה מעט מעט, והחמיץ, חייב המוכר באחריותו. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּינוֹ של המוכר מַחְמִיץ אם משהים אותו זמן רב, והקונה אמר לו בפירוש שכוונתו להשתמש ביין מעט מעט לצורך תבשילים, הֲרֵי זֶה מִקַּח טָעוּת, כיון שהיה המוכר צריך לומר לו שאין יינו מתקיים אם משהים אותו זמן רב. וְאִם אָמַר לוֹ המוכר לקונה יַיִן מְבֻשָּׂם אֲנִי מוֹכֵר לְךָ, חַיָּב לְהַעֲמִיד לוֹ עַד הָעֲצֶרֶת – צריך לתת לו יין הראוי להתקיים עד חג השבועות, שמאותו זמן ואילך מתגבר החום והיינו מתקלקלים. וְאם אמר לו שיתן לו יין יָשָׁן, עליו לתת לו יין מִשֶּׁל אֶשְׁתָּקַד – של השנה הקודמת. וְאם אמר לו שיתן לו יין מְיֻשָּׁן, צריך לתת לו יין מִשֶּׁל שָׁלֹשׁ שָׁנִים.
