מסכת ביצה, פרק א, שיעור 1

נאמר בתורה לגבי יום טוב (שמות יב טז) 'מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם', ומפסוק זה נלמד עיקר החילוק בין יום טוב לבין שבת לענין עשיית מלאכה, כי אף שיום טוב אסור באותן מלאכות האסורות בשבת, מכל מקום הותרו בו חלק ממלאכות אלו כאשר הן נעשות לצורך אוכל נפש. מסכת זו עוסקת בהלכות יום טוב, ויבואר בה אלו מלאכות הותרו לצורך אוכל נפש.

משנה

בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל – מותר לאוכלה בו ביום, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵאָכֵל – אסור לאוכלה עד מוצאי יום טוב, ובגמרא יבוארו טעמי מחלוקתם.

המשנה מביאה עתה נידון נוסף לגבי איסור 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ' (שמות יג ז): בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שיעור איסור השהיית שְׂאוֹר (-המחמץ בצק אחר) הוא בְּכַזַיִת, וְשיעור האיסור בהשהיית חָמֵץ הוא בִּכַּכּוֹתֶבֶת – כגודל תמר, ששיעורו גדול יותר מכזית, וטעמם, כיון שהתורה חילקה את איסוריהם וכתבה כל אחד מהם בפני עצמו, יש ללמוד מכך שאין שיעורם שווה. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה – שאור וחמץ שיעורם בְּכַזַיִת, והטעם שכתבה התורה את שניהם אינו מחמת שאין שיעורם שווה, אלא מחמת שבכל אחד מהם יש חידוש מיוחד שאין בחברו, שהשאור אסור בהשהייה אף שאינו ראוי לאכילה בפני עצמו, והחמץ אסור בהשהייה אף שאין חימוצו קשה כל כך כמו השאור (מחלוקת זו הובאה במשנתנו כיון שאף נידון זה שייך ליום טוב של פסח, ומפני שהיא דומה למחלוקת הקודמת בכך שבשתי המחלוקות בית שמאי מקילים ובית הלל מחמירים).

גמרא

שנינו במשנה, 'ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרים תאכל, ובית הלל אומרים, לא תאכל'. מבררת הגמרא, בְּמַאי עַסְקִינָן – בביצתה של איזו תרנגולת מדובר במשנתנו, אִילֵימָא בְּתַרְנְגֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה, ומותר לשוחטה ביום טוב עצמו כדי לאוכלה, אם כן קשה מַאי טַעֲמַיְיהוּ – מהו טעמם דְבֵית הִלֵּל, האוסרים את הביצה באכילה, והרי כיון שגם התרנגולת וגם הביצה עומדים לאכילה, אוּכְלָא דְּאִיפְרָת הוּא – הרי זהו אוכל שנפרד מאוכל, ומדוע הביצה אסורה באכילה. וְאֶלָּא אם מדובר בְּתַרְנְגֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לְגַדֵּל בֵּיצִים, ואינה עומדת לאכילה, אם כן קשה מַאי טַעֲמַיְיהוּ – מה טעמם דְבֵּית שַׁמַּאי, המתירים את הביצה באכילה, והרי מוּקְצֶה הוּא, דכיון שבכניסת יום טוב היתה התרנגולת כולה מוקצה, אם כן אף הביצה שהטילה ביום טוב נשארת מוקצה, ומדוע מותרת היא באכילה.

וְאוּקְמָה – והעמיד רַבָּהּ את משנתנו בְּתַרְנְגֹלֶת הָעוֹמֶדֶת לַאֲכִילָה, וּבְיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת עַסְקִינָן – מדובר, וְאין הנידון משום איסור מוקצה, אלא מִשּׁוּם איסור הֲכָנָה משבת ליום טוב, וְקָא סָבַר (-וסובר) רַבָּהּ, כָּל בֵּיצָה דְּמִתְיַלְּדָא הָאִידְנָא, מֵאֶתְּמוֹל גָּמְרָה לָהּ – כל ביצה הנולדת היום, נגמרה הכנתה במעי התרנגולת כבר אתמול, וכיון שהוטלה הביצה ביום טוב, זה סימן שנגמרה הכנתה אתמול, בשבת, וכיון שאסור להכין משבת ליום טוב, אסורה הביצה באכילה. ומבארת הגמרא את טעם האיסור, רַבָּהּ אמר כן לְטַעֲמֵיהּ – לשיטתו, דְּאָמַר רַבָּהּ, נאמר בפסוק (שמות טז ה) 'וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ', ויש לדרוש מלשון הפסוק שרק חוֹל מֵכִין לְשַׁבָּת וְחוֹל מֵכִין לְיוֹם טוֹב – יש להכין מיום חול לשבת או ליום טוב, וְאֵין יוֹם טוֹב מֵכִין לְשַׁבָּת וְאֵין שַׁבָּת מְכִינָה לְיוֹם טוֹב – אך אסור להכין מיום טוב לשבת ולא משבת ליום טוב, וכיון שכבר נאמר (שמות טז כג) 'אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ' ללמד שאסור להכין על ידי מעשה בידים משבת ליום טוב, יש ללמוד מהפסוק 'והכינו את אשר יביאו' שאפילו הכנה שעל ידי דיבור בלבד, כגון לומר 'דבר זה נאכל למחר' יש לעשות מערב שבת לשבת, ומערב יום טוב ליום טוב, אך לא מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב, ולכן אף הכנה שנעשתה ממילא, כגון הביצה שנגמר בישולה במעי התרנגולת בשבת, אסור באכילה ביום טוב שלמחרתו. ואף שפסוק זה עוסק בשבת, הרי אף יום טוב מכונה 'שבת'. (ואמנם, איסור זה הוא רק ביום טוב שחל לאחר השבת, כיון שסעודת יום טוב היא חשובה וטעונה 'הזמנה', ולימדה התורה שהזמנה זו צריכה להיות מחול ולא משבת, ואפילו הזמנה הנעשית מאליה. אך סעודת יום חול אינה טעונה הזמנה ולא שייך בה איסור זה, ולכן ביצה שנולדה ביום ראשון כשהוא חול, אין איסור לאוכלה, אף שנגמרה הכנתה בשבת).

מקשה הגמרא על דברי רבה, אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרבה, אֶלָּא מֵעַתָּה – לפי דבריך אלו, שכל טעם איסורם של בית הלל הוא ביום טוב שחל ביום ראשון בשבוע, אם כן יוֹם טוֹב דְּעָלְמָא – סתם יום טוב, שחל ביום אחר מימות השבוע, תִּשְׁתְּרֵי – תהא הביצה המוטלת בו מותרת באכילה, ואילו מלשון משנתנו משמע שבכל יום טוב אסרו זאת בית הלל. השיב לו רבה, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים ביוֹם טוֹב דְּעָלְמָא, אף שלא חל ביום ראשון, אָטוּ (-משום) יוֹם טוֹב שחל לְאַחַר שַׁבָּת.

אָמַר לֵיהּ – המשיך אביי והקשה לרבה, וּמִי גַּזְרִינָן – וכי גזרו חכמים גזירה כזו, וְהַתַּנְיָא בברייתא, הַשּׁוֹחֵט תַּרְנְגֹלֶת ביום טוב, וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת – שנגמרה הכנתן וראויות הן לאכילה, מֻתָּר לְאָכְלָן בְּיוֹם טוֹב עצמו, ומשמע מברייתא זו שגם אם חל יום טוב לאחר השבת מותרת ביצה זו באכילה, וטעם ההיתר, כיון שלא באה הביצה לידינו מחמת ההכנה של שבת, שהרי לא נולדה הביצה כלל, אלא באה הביצה לידינו מחמת מעשה השחיטה, ובאופן זה אין הביצה נחשבת כמי שהוכנה בשבת, וְאִם אִיתָא – ואם אכן דבריך נכונים, שגזרו חכמים איסור בביצה שנולדה בכל יום טוב משום ביצה שנולדה ביום טוב שלאחר השבת, אף כאן נִגְזֹר איסור באכילת ביצים שנמצאו בתוך התרנגולת ביום טוב שחל אחר השבת, אף שאין בה עצמה משום איסור הכנה, מִשּׁוּם הַנָּךְ דְּמִתְיַלְדָן בְּיוֹמַיְיהוּ – משום האיסור לאכול ביצה שנולדה ביום טוב שלאחר השבת, שיש בזה משום איסור הכנה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבה, בֵּיצִים הנמצאות כשהן גְּמוּרוֹת בִּמְעֵי אִמָּן, מִילְּתָא דְּלֹא שְׁכִיחָא הוּא – הרי זהו דבר שאינו מצוי, וּמִלְּתָא דְּלֹא שְׁכִיחָא לֹא גָּזְרוּ בֵּיהּ רַבָּנָן – ולא גזרו חכמים איסור בדבר שאינו מצוי.