מסכת ביצה, פרק א, שיעור 12

משנה

משנתנו דנה במלאכת 'טוחן', באיזה אופן מותר לעשות זאת ביום טוב: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תַּבְלִין, נִדוֹכִין במכתשת בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ, וזהו שינוי מועט, בכך שאין דכים אותם במדוך של אבן, אך די בשינוי זה, ולא הצריכוהו לדוך בערב יום טוב, כיון שאם יעשה כן יפוג טעמם. וְהַמֶּלַח, שניתן לדוכו מערב יום טוב, צריך שינוי גדול יותר, ולכן אין דכים אותו כלל במכתשת כדרכו, אלא בְּפַךְ – בכלי של חרס, וּבְעֵץ הַפָּרוּר – כף עץ שבוחשים בה בקדירה, שזהו שינוי בשני דברים. וּבֵית הִלֵּל חולקים ואוֹמְרִים, תַּבְלִין נִדוֹכִין כְּדַרְכָּן, בְּמָדוֹךְ שֶׁל אֶבֶן, דכיון שאי אפשר לדוך אותם מערב יום טוב, מותר לדוכן כדרכן ביום טוב, וְהַמֶּלַח נידוך בְּמָדוֹךְ שֶׁל עֵץ, שזהו שינוי אחד מדרך הרגילות, ואין צורך בשינוי נוסף.

גמרא

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הדברים הַנִידוֹכִין, נִדוֹכִין כְּדַרְכָּן, ללא שינוי כלל, וַאֲפִילוּ מֶלַח, הגם שהיה ניתן לדוכו מערב יום טוב ולא היה בכך כל הפסד (ואף שבמשנה מבואר לא כך, ביארה הגמרא שהוא סובר כדברי הברייתא הנוקטת כן).

אָמַר לֵיהּ רַב לְרַב אַחָא בַּרְדְלָא, כִּי דַּיְכַת – כאשר אתה בא לדוך ביום טוב, אַצְלֵי – הַטֵּה את המדוכה על צידה, וְדוֹךְ. מוסיף הרי"ף, וְהָא – ודין זה דְּרַב, שיש להטות את המדוכה ביום טוב, אוֹקְמוּהָ רַבְּוָותָא – העמידו רבותינו דין זה בְּמִילְחָא – במלח, כיון שהיה ניתן לדוכו מאתמול, אֲבָל תַּבְלִין, שאם היה דך אותו מערב יום טוב היה פג טעמו, לֹא בָעוּ הַצְלָאָה – אין צורך להטות את המדוכה, אלא מותר לדוכו כרגיל.

מוסיף הרי"ף, וּמִסְתַּיֵיעַ הָדֵין סְבָרָא – ויש סיוע לסברא זו, שאין צריך להטות את המכתשת בעת כתישת תבלין ביום טוב, מֵהָא דְּאַמְרִינָן – ממעשה זה שאמרה הגמרא, דרַב שֵׁשֶׁת שָׁמַע ביום טוב קָל בּוּכְנָא – קול כתישה במכתשת, אָמַר רב ששת, הַאי לַאו מִגּוֹ בֵּיתָאִי הוּא – אין קול זה נשמע מתוך ביתי, לפי שלימד רב ששת את בני ביתו שלא ידוכו ביום טוב כדרך שדכים ביום חול. וְאַקְשִׁינָן – והקשתה הגמרא, כיצד ידע זאת רב ששת, וְדִלְמָא אַצְלוּיֵי אַצְלֵי וְדַיְיקֵי – שמא היטו את המדוכה ודכו בה בצורה זו, וּפָרִיק – ותירצה הגמרא, שַׁמְעֵיהּ דַּהֲוָה צִיל קָלֵיהּ – שמע רב ששת שקול הכתישה צלול, ואילו כשדכים בהטיה אין הקול צלול. המשיכה הגמרא ושאלה, וְדִילְמָא תַּבְלִין הָווּ – שמא היו דכים תבלין, שמותר לדוך אותו ביום טוב שלא בשינוי. ותירצה, תַּבְלִין, נְבוּחֵי מְנַבַּח קָלַיְהוּ – בשעה שכותשים תבלינים נשמע קול כעין נביחה, בשעה שגרעיני התבלינים משתברים במדוכה. מסיים הרי"ף את ראייתו, מִדְּקָא מַקְּשִׁינָן – ומכך שהקשתה הגמרא וְדִילְמָא אַצְלוּיֵי אַצְלֵי וְדַיְיקוּ – שמא היטו ודכו, וּפָרִיק שַׁמְעֵיהּ דַּהֲוָה צִיל קָלֵיהּ – ותירצה שהיה הקול צלול, וְהָדַר אַקְשִׁינָן וְדִילְמָא תַּבְלִין הָווּ – וחזרה והקשתה שמא היה זה תבלין, שַּׁמְעִינָן דְּתַבְלִין לֹא בָעוּ הַצְלָאָה – מוכח שמותר לדוך תבלינים ביום טוב ללא הטיה. וּמִמֵּילָא שַּׁמְעִינָן – ויש ללמוד מכך דְּהָא דְּאָמַר רַב לְרַב אַחָא בַּרְדְלָא אַצְלֵי וְדוֹךְ – הטה ודוך, לְעִנְיָן מֶלַח קָאָמַר לֵיהּ – אמר זאת רק לענין כתישת מלח, אֲבָל תַּבְלִין לֹא בָעוּ הַצְלָאָה – אין צורך להטותו ולדוכו. וְהָכִי אִיפְסִיקָא הִלְכְתָא – וכך נפסקה ההלכה בַּהֲלָכוֹת פְּסוּקוֹת וּבַהֲלָכוֹת גְּדוֹלוֹת.

הגמרא מביאה דינים נוספים לענין כתישה ביום טוב: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין עוֹשִׂין טִיסְנֵי – אין כותשים ביום טוב את החיטים עד שנחלק כל גרגר חיטה לארבעה חלקים, וְאֵין כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת. ותמהה הגמרא על לשון הברייתא, מדוע כפלה את דבריה, והרי ודאי שדרך עשיית הטיסני הוא על ידי כתישת החיטים במכתשת. וְתָרִיצְנָא – ותירצה הגמרא, הָכִי קָאָמַר – כך היא כוונת הברייתא, מַה הטַעַם לכך שאֵין עוֹשִׂין טִיסְנֵי, לְפִי שֶּׁאֵין כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת.

וְהָא מַתְנִיתָא – וברייתא זו, האוסרת לכתוש חיטים ביום טוב, אוֹקִימְנָא – העמידה זאת הגמרא לִבְנֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שהחיטים שלהם יפות, ואף אם יכתשו אותם בערב יום טוב לא יפוג טעמם (רמב"ם), אֲבָל לְדִידָן – לנו, בני חוץ לארץ, שחיטים הנכתשות בערב יום טוב פג טעמם ביום טוב, כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה, שיש בכך שינוי מהדרך הרגילה, לפי שבדרך כלל כותשים בקטנה רק תבלינים, ולא תבואה. דְּתַנְיָא בברייתא, אֵין כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת גְּדוֹלָה ביום טוב, אֲבָל כּוֹתְשִׁין בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה. וְאוּקִימְנָא – והעמידה הגמרא ברייתא זו לִבְנֵי בָּבֶל.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: רַב פָּפִּי, אִיקְּלַע – הזדמן ביום טוב לְבֵי מַר שְׁמוּאֵל, אַיְיתוּ לֵיהּ – הביאו לפניו דַּיְסָא, העשויה מחיטים כתושות, וְלֹא אָכִיל – ולא רצה לאוכלה, מחשש שנכתשו החיטים ביום טוב עצמו, באיסור. שואלת הגמרא, וְדִילְמָא בְּמַכְתֶּשֶׁת קְטַנָּה עֲבָדוּהָ – שמא כתשו את החיטים במכתשת קטנה, בהיתר. ומשיבה, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה דַּיֵּיק טְפֵי – ראה רב פפי שהחיטים כתושות היטב, כדרך שהם נכתשים במכתשת גדולה. ממשיכה הגמרא ושואלת, וְדִילְמָא מֵאֶתְּמוֹל עֲבָדוּהָ – שמא כתשו את החיטים בערב יום טוב. ומשיבה, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָלֵּף צִיהַרֵיהּ טְפֵי – הבחין רב פפי שמקום הקילוף של החיטים היה לבן ובוהק ביותר, כדרך שנראים חיטים שנכתשו בו ביום, ולא מאתמול. וְאִי בָּעֵית אֵימָא – ואם תרצה אומר לך תירוץ אחר, מדוע חשש רב פפי, שָׁאנֵי בֵּי מַר שְׁמוּאֵל – שונה הוא ביתו של מר שמואל, דְּאִיכָּא פְּרִיצוּתָא דְּעָבְדִי – שהיו מצויים שם עבדים הפרוצים בעבירות, ולכן חשש שכתשו את החיטים באיסור (ואמנם מר שמואל עצמו הכיר היטב את עבדיו, וידע שאף שבשאר דברים הם פרוצים, אך אינם מזלזלים באיסורים ממש, ולא יכשילוהו במאכלות אסורות, אך רב פפי לא הכירם היטב, וכיון שידע שהם פרוצים, לא סמך עליהם (ריטב"א)).