מסכת ביצה, פרק ב, שיעור 17

הגמרא דורשת עתה פסוק בענין זה של עירוב תבשילין: כאשר עלה עזרא הסופר מן הגולה לבנות את בית המקדש השני, שמעו העם בראש השנה את דברי התורה, והיו עצובים ובוכים על כך שלא קיימו את מצוות התורה כראוי, אמר להם עזרא (נחמיה ח י) 'לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ, כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם'. ומבארת הגמרא את לשון הפסוק 'וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ', מַאי – מה כוונת הפסוק בלשון 'לְאֵין נָכוֹן לוֹ', שמשמעותו שיש לו מאכלים אלא שלא הכינם, והרי מותר להכין מאכלים ביום טוב (ואם הכוונה למי שהוא עני, היה ראוי לכתוב 'ושלחו מנות לאין לו' (מהרש"א)), אלא אָמַר רַב חִסְדָּא, שִׁלְחוּ מָנוֹת לְמִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ דרך לְהַנִּיחַ עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין בערב יום טוב, כגון שאבדה לו אבידה והיה טרוד לחפשה כל אותו היום, אֲבָל מי שהָיָה לוֹ יכולת לְהַנִּיחַ עירוב תבשילין, וְלֹא הִנִּיחַ, פּוֹשֵׁעַ הוּא.

הגמרא ממשיכה בביאור לשון הפסוק שאמר עזרא לישראל: מַאי – מה כוונת הפסוק 'כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם', אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם (-בשם) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, לְווּ עָלַי (-לוו לצורך הוצאות היום), וְקַדְּשׁוּ הַיּוֹם, וְהַאֲמִינוּ בִּי, וַאֲנִי פּוֹרֵעַ את חובכם.

תָּנֵי – שנה ברייתא זו רַב תַּחְלִיפָא, אֲבוּהַּ – אביו דְּרַבָּנָאֵי חוֹזָאָה, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים שהיה הוא אֲחוּהַּ – אחיו דְּרַבָּנָאֵי חוֹזָאָה, כָּל מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם – כל מה שעתיד האדם להרויח לצורך מזונותיו, קְצוּבִין לוֹ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְעד רֹאשׁ הַשָּׁנָה, ולכן עליו להזהר שלא להוציא הוצאות מרובות, כיון שאז לא ישאר לו ממון למזונותיו, חוּץ מֵהוֹצָאַת שַׁבָּת, וְהוֹצָאַת יָמִים טוֹבִים, וְהוֹצָאַת בָּנָיו לְתַלְמוּד תּוֹרָה, שאין קוצבים לו זאת מן השמים, אלא כפי שהוא רגיל להוציא כך מזמנים לו מהשמים באותו זמן או לאחר מכן, שֶׁאִם פִּחֵת, פּוֹחֲתִין לוֹ – מזמנים לו ממון מועט, וְאִם הוֹסִיף, מוֹסִיפִין לוֹ.

הגמרא מביאה את מנהגי התנאים בהוצאות והכנות לכבוד שבת: תַּנְיָא בברייתא, אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, שֶׁכָּל יָמָיו, ואף בימות החול, הָיָה אוֹכֵל לִכְבוֹד שַׁבָּת, כיצד, מָצָא בתחילת השבוע בְּהֵמָה נָאָה, היה אוֹמֵר, זוֹ לִכְבוֹד שַׁבָּת. לְמָחָר מָצָא אַחֶרֶת נָאָה הֵימֶנָּה, היה מַנִּיחַ אֶת הַשְּׁנִיָּה לכבוד שבת, וְאוֹכֵל אֶת הָרִאשׁוֹנָה בחול, ונמצא שאף אכילת הראשונה בחול היא לכבוד שבת, שתישאר לשבת הבהמה המובחרת יותר. אֲבָל הִלֵּל הַזָּקֵן, מִדָּה אַחֶרֶת הָיְתָה לוֹ – הנהגה אחרת היתה לו, שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, והיה בוטח בה' שיזמין לו בהמה נאה לכבוד שבת, דִּכְתִיב (תהילים סח כ) 'בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם'. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מֵחַד בְּשַׁבֵּיךְ לְשַׁבְּתָיךְ – כבר מיום ראשון בשבת צריך האדם להתחיל להכין צרכי שבת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יש לנהוג כמאמר הפסוק 'בָּרוּךְ ה' יוֹם יוֹם', ולבטוח בה' שימציא לו בערב שבת את צרכי השבת.

שנינו במשנה, 'וְעוֹשֶׂה תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב' וְכוּ'. אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁנוּ – לא אמרו חכמים שניתן לעשות עירוב תבשילין, אֶלָּא בתַּבְשִׁיל, אֲבָל בפַּת, לֹא – אין עושים בה עירוב תבשילין. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דמִידִי דְּמִילְפַּת בָּעִינַן – יש צורך בדבר שמלפתים בו את הפת, וכגון תבשיל הנאכל עם הפת, וּפַת עצמה לֹא מִילַפְּתָא – אין מלפתים בה דבר. וְכֵן דַּיְסָא נַמִּי לָא מִילַפְּתָא – וכן אין דרך ללפת בדייסא, אף שזהו תבשיל רך, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא, הַנֵּי בַּבְלָאֵי טִפְּשָׁאֵי – בני בבל טפשים הם, דְּאָכְלֵי נַהֲמָא בְּנַהֲמָא – שאוכלים הם לחם עם לחם, כלומר, שמלפתים את הפת בדייסא, העשויה אף היא מחיטים, הרי שאין זו דרך אכילה נכונה, וממילא אף לענין עירוב תבשילין אין להשתמש בדייסא (ואפילו בבבל עצמה, שהיו מלפתים את הלחם בדייסא, אינם יכולים להשתמש בדייסא לצורך עירוב, כיון שבטלה דעתם אצל כל אדם (משנה ברורה)).

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנֵי – שנה רַבִּי חִיָּיא ברייתא זו, עֲדָשִׁים שהתבשלו בערב יום טוב, שֶׁנשארו בלא כוונה בְּשׁוּלֵי הַקְּדֵרָה, סוֹמֵך עֲלֵיהֶם האדם מִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין, ואין אומרים שכיון שאינם חשובים בטלים הם. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה הוא בתנאי דְּאִית בְּהוּ – שיש בהם שיעור כַּזַּיִת. מימרא נוספת בענין זה: אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ (-בנו) דְּרַב יְהוּדָה, שַׁמְנוּנִית של מאכל שֶׁנשארה מערב יום טוב עַל גַּבֵּי הַסַּכִּין, אָדָם גּוֹרְדוֹ מערב יום טוב, וְסוֹמֵך עָלָיו מִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין, וְהוּא דְּאִיכָּא – ובתנאי שיש בו שיעור כַּזַּיִת.

דין נוסף בענין זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, דָּגִים קְטַנִּים, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם איסור בִּשּׁוּלֵי נָכְרִים, כיון שלא גזרו חכמים איסור על בישולי נכרים אלא בדבר שאינו נאכל כשהוא חי, ודגים קטנים אלו נמלחים ונאכלים ללא בישול, ולכך אף אם בישלם הגוי אינם נאסרים. וְאָמַר רַב יוֹסֵף (הטעם בדין זה אינו כיון שאין זה נחשב בישול, ואז לא היה מועיל לעשות בו עירוב תבשילין, אלא) הטעם הוא כיון שאין קירוב הדעת בבישולו של דבר שנאכל גם כשהוא חי (וכיון שאיסור בישולי נכרים הוא מחשש קירוב הדעת עם הנכרי, באופן זה לא שייך האיסור), ולכן אִם צְלָאָן נָכְרִי, הרי הם נחשבים כדבר מבושל, וסוֹמֵך עֲלֵיהֶן האדם מִשּׁוּם עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין. וְאִי עַבְדִינְהוּ נָכְרִי כָּסָא דְּהַרְסְנָא – אם הכין הנכרי דגים אלו כתבשיל ששמו 'כסא דהרסנא', שמטגן את קרבי הדגים עם קמח, אֲסִיר – אסור לאוכלו משום בישולי נכרים, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם שבאופן זה אסור לאוכלו, והרי הדגים נאכלים גם ללא בישול, כיון דקִמְחָא עִקָּר – בתבשיל זה העיקר הוא הקמח המעורב בו, וכיון שקמח אינו נאכל חי, נאסר כל התבשיל משום בישולי נכרים.