מסכת ביצה, פרק ב, שיעור 21

מסתפקת הגמרא: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּב תַּבְשִׁילִין, ואסור לו להכין מיום טוב לשבת, האם רק הוּא נֶאֱסָר במלאכה זו, וְאֵין קִמְחוֹ נֶאֱסָר, אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר שגם הוּא נֶאֱסָר וְגם קִמְחוֹ נֶאֱסָר. מבררת הגמרא, לְמַאי נַפְקָא מִינָּהּ – מה החילוק לענין הדין בין שני האופנים, והרי בין כך ובין כך אסור לו לאפות מיום טוב לשבת. ומשיבה, לְאַקְנוּיֵי קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים – הנידון הוא האם צריך אדם זה להקנות את הקמח לאחרים, כדי להתיר את אפייתו, אִי אֲמַרְתְּ – אם תאמר שרק הוּא נֶאֱסָר וְאֵין קִמְחוֹ נֶאֱסָר, לֹא צָרִיךְ לְאַקְנוּיֵי לַאֲחֵרִים – אינו צריך להקנותו לאחרים, אֲבָל אָפוּ לֵיהּ אַחֲרִינֵי – אלא יכולים אחרים לאפות עבורו בעוד הקמח שלו, וְאִי אֲמַרְתְּ – אבל אם תאמר שהוּא נֶאֱסָר וְקִמְחוֹ נֶאֱסָר, צָרִיךְ לְאַקְנוּיֵי – צריך הוא להקנות את קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים, ורק אז מותר לאחרים לאפות עבורו. מַאי – מה הדין בזה.

מביאה הגמרא ראיה לענין זה: תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה ממה ששנינו בברייתא, מִי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין, הֲרֵי זֶה לֹא יֹאפֶה, וְלֹא יְבַשֵּׁל, וְלֹא יַטְמִין תבשיל חם, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים, וְלֹא אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְׁלִין לוֹ. אלא כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, מַקְנֶה קִמְחוֹ לַאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְׁלִין לוֹ. מסיימת הגמרא את ראייתה: שְׁמַע מִינָּה – מכך שהצריכה אותו הברייתא להקנות את קמחו לאחרים מוכח שגם הוּא נֶאֱסָר, וְגם קִמְחוֹ נֶאֱסָר, ורק על ידי הקנאתו לאחרים מותר לאפות עבורו. אומרת הגמרא, שְׁמַע מִינָּה – אכן ראיה היא זו, ויש לפשוט ממנה את הספק.

מביאה הגמרא ספק נוסף בדין עירוב תבשילין: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אדם שלא הניח עירוב תבשילין, ועָבַר וְאָפָה ביום טוב לצורך השבת, מַאי – מה דינו, מִי קַנְסוּהָּ רַבָּנָן – האם קנסוהו חכמים ואסרו עליו לאכול תבשיל זה בשבת, אוֹ שלֹא קנסוהו, והתבשיל מותר באכילה. וְאֲתֵינָן לְמִפְשְׁטָא מֵהָא דְּתַנְיָא – ורצתה הגמרא לפשוט ספק זה ממה ששנינו בברייתא, מִי שֶׁהִנִּיחַ עֵירוּבֵי תַּבְשִׁילִין, הֲרֵי זֶה אוֹפֶה וּמְבַשֵּׁל וּמַטְמִין, וְאִם רָצָה לֶאֱכוֹל אֶת עֵירוּבוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. ממשיכה הברייתא, אֲכָלוֹ – אכל את העירוב עַד שֶׁלֹּא בִּשֵּׁל, עַד שֶׁלֹּא הִטְמִין – קודם שבישל או קודם שהטמין לצורך השבת, הֲרֵי זֶה לֹא יְבַשֵּׁל, וְלֹא יַטְמִין, וְלֹא יֹאפֶה, לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים, וְלֹא אֲחֵרִים אוֹפִין וּמְבַשְׁלִין לוֹ, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב עצמו, וְאִם הוֹתִיר – ואם נשארו לו מאכלים מבושלים, הוֹתִיר לְשַׁבָּת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲרִים להכין יותר ממה שהוא צריך ליום טוב כדי שישאר לו לצורך השבת. וְאִם הֶעֱרִים, אָסוּר לו לאכול תבשילים אלו בשבת. מסיימת הגמרא את ראייתה, וּשְׁמַע מִינָּה – ומוכח מדברי הברייתא, דְּאִם אחרי שאכל את עירובו וביטלו עָבַר וְאָפָה לצורך השבת, אָסוּר לו לאכול בשבת, ולכאורה הוא הדין במי שלא הניח כלל עירוב תבשילין ועבר ואפה לצורך יום טוב, שיהא אסור לו לאכול את התבשיל בשבת. וְדָחֵי רַב אַשִׁי – אך דחה רב אשי ראיה זו, כיון דשָׁאנֵי הַעֲרָמָה – שונה הוא הדין במי שהערים ועבר על דברי חכמים, דְּאַחְמִירוּ בָּהּ רַבָּנָן טְפֵי מִמֵּזִיד – כיון שהחמירו חכמים במערים יותר ממה שהחמירו במזיד. והטעם לכך, כיון שהמכין במזיד, אין בני אדם לומדים ממנו לעשות כן, וגם הוא עצמו עשוי לחזור בתשובה ולהניח עירוב תבשילין, ולכן לא קנסוהו. אבל המערים, נראה כעושה בהיתר, ובני אדם לומדים ממנו, ואף הוא עצמו אינו חוזר בתשובה ולא ימנע מלעשות כן בפעמים אחרות, ולכן יש יותר סברא לקונסו (אמנם לעיל התבאר שמותר להערים ולמלוח חתיכות בשר רבות כדי שלא יתקלקלו, והיינו כיון שאם לא יעשה כן יפסיד, והפסד זה נגרם לו בעל כרחו מחמת שמחת יום טוב, וכדי שלא יתבטל משמחת יום טוב התירו לו הערמה זו. אבל כאן ההפסד בא לו בפשיעתו, שלא הניח עירוב תבשילין, ולכן לא התירו לו להערים ולבשל מיום טוב לשבת (ר"ן)). וְלֹא אִפְשִׁיטָא בַּעְיָין – ולא נפשט ספק זה של הגמרא, לגבי מי שעבר ואפה מיום טוב לשבת ללא עירוב תבשילין, האם אסרו עליו לאכול את המאכלים בשבת (וכיון שחיוב הנחת עירוב תבשילין הוא מדרבנן, נמצא שזהו ספק בדין דרבנן, ולקולא, ומותר לו לאכול את התבשיל בשבת (ר"ן, רמב"ם)).

שנינו במשנה לגבי אופן הנחת עירובי תבשילין, 'בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, ובית הלל אומרים תבשיל אחד' וְכוּ'. מַתְנִיתִין דְּלֹא כִּי הַאי תַּנָּא – משנתנו, האומרת שלדעת בית הלל די בתבשיל אחד, אינה סוברת כדעת תנא זה שבברייתא, דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל עַל שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, שֶׁצָּרִיךְ – שלדברי הכל יש צורך בשני תבשילין, עַל מַה נֶּחְלְקוּ, עַל דָּג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יש צורך בשְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, וכיון שהביצה טפילה לדג ובטילה לגביו, יש צורך בתבשיל נוסף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, די בתַּבְשִׁיל אֶחָד כזה, כיון שהביצה והדג נחשבים כשני תבשילים.

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רָבָא, הֲלָכָה כְּתַנָּא דִּידַן – כדעת התנא של משנתנו, וְאַלִּיבָּא – וכשיטתם דְּבֵית הִלֵּל, דְּאָמְרֵי, לֹא צָרִיךְ אֶלָּא תַּבְשִׁיל אֶחָד ממש, ודי בדג ללא ביצה או בביצה ללא דג לצורך העירוב.

שנינו במשנה, 'אֲכָלוֹ לעירוב אוֹ שֶׁאָבַד, לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו לְכַתְּחִילָּה'. אָמַר אַבַּיֵּי, נַקְטִינָן – כך מקובל בידינו להלכה, אם הִתְחִיל האדם בְּעשיית עִסָּתוֹ בעוד העירוב קיים, וְתוך כדי הכנת העיסה נֶאֱכַל עֵירוּבוֹ, גּוֹמֵר – רשאי לסיים את הכנת העיסה, ואינו צריך להפסיק באמצע.