מסכת ביצה – פרק חמישי

הגמרא ממשיכה לדון בדינו של חפץ השייך לשני בני אדם, וכל אחד הניח עירוב תחומין לצד אחר: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ – שני בני אדם שקנו חָבִית וּבְהֵמָה בְּשׁוּתָּפוּת, וביום טוב חלקו את השותפות ונטל כל אחד חצי, אלא שכל אחד הניח עירובו בצד אחר, אָמַר רַב, חָבִית מוּתֶּרֶת – רשאי כל אחד להוליך את חצי החבית שלו למקום שעירב, ואף שחבירו אינו רשאי להלך לאותו מקום, וּבְהֵמָה אֲסוּרָה – אין אחד מהם רשאי להוליך את מחצית הבהמה שקיבל למקום שאין לחבירו רשות להלך שם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֲפִילּוּ חָבִית אֲסוּרָה, ואין אחד מהם רשאי להוליך את חלקו אלא למקום שגם חבירו יכול להלך שם.

מבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, רַב אָמַר חָבִית מוּתֶּרֶת, קָסָבַר יֵשׁ בְּרֵירָה – מאחר והוא סובר שבשעה שחלקו את החבית התברר למפרע מה היה חלקו של כל אחד מהם בה כבר קודם לכן, ונמצא שהתברר עתה שכבר מערב יום טוב היה חצי זה שייך לו, והרי זה כשאר חפציו, שרשאי להוליכו להיכן שירצה, ואינו תלוי בחבירו. וּבְהֵמָה אֲסוּרָה, הגם שלאחר החלוקה התברר שכבר בערב יום טוב היתה מחצית זו שייכת לו, מִשּׁוּם דְּקָא יַנְקֵי תְּחוּמִין מֵהֲדָדֵי, כְּלוֹמַר, כֵּיוָן שֶׁהַבְּהֵמָה, בעודה חיה, כפי שהיתה בכניסת יום טוב, יוֹנְקִין אֵיבָרֶיהָ זֶה מִזֶּה, ואין אחד מחצאיה יכול להתקיים בפני עצמו, נִמְצְאוּ תְּחוּמִין שֶׁלָּהּ כְּאִילוּ הֵן מְעוֹרָבִין זֶה בָּזֶה, וְלֹא יִתָּכֵן לומר בָּהֶן בְּרֵירָה, כי אף שהתברר שחצי זה היה שייך לו, אך גם חצי זה ינק חיות מהחצי השני, השייך חבירו, שעירובו מונח לצד אחר, ולכן אף לאחר השחיטה והחלוקה אסור לאחד מהם להוליך את חלקו אלא למקום שחבירו רשאי ללכת שם. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אֲפִילּוּ חָבִית אֲסוּרָה, קָסָבַר אֵין בְּרֵירָה – כיון שהוא סובר שהחלוקה עתה אינה מבררת שזו היתה החלוקה גם בכניסת יום טוב, אלא זו חלוקה שהתחדשה עתה, וכיון שבערב יום טוב היו החלקים מעורבים, ונאסר להוליך את החבית מחוץ למקום ששניהם רשאים ללכת שם, גם עתה לאחר החלוקה אסור לכל אחד מהם להוליך את החבית למקום שאין חבירו רשאי ללכת בו.

וְאַמְרִינָן – ואמרה הגמרא, מַאי הֲוֵי עֲלַהּ – מה היא מסקנת ההלכה בענין זה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֵין בְּרֵירָה, רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר, יֵשׁ בְּרֵירָה. וְאַסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא, דְּרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, כִּי אִית לֵיהּ בְּרֵירָה – המקום שבו הוא סובר שיש ברירה היינו בִּדברים הנוגעים לענינים דְרַבָּנָן, כגון איסור יציאה חוץ לתחום של אלפיים אמה, שהוא מדרבנן [ולענין יציאה חוץ לשנים עשר מיל נחלקו הראשונים אם הדבר אסור מהתורה או מדרבנן], אֲבָל בִּדְאוֹרַיְיתָא, לֵית לֵיהּ בְּרֵירָה – אין ברירה, וְאִיפְסְקָא הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – ונפסקה ההלכה בפירוש כְּרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, דְּסָבַר בִּדְרַבָּנָן יֵשׁ בְּרֵירָה, וְקָם לֵיהּ רַב וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא בַּחֲדָא שִׁיטְּתָא – ונמצא שעמדו רב ורבי הושעיא בשיטה אחת, שמותר להוציא את חצי החבית שחלקו בה למקום שאין השותף רשאי להלך שם. וּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן בַּחֲדָא שִׁיטְּתָא – בשיטה אחת, שאסור להוציא את חצי החבית שחלקו בה, וְכֵיוָן דְּקָאֵי רַבִּי הוֹשַׁעְיָא דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ בַּהֲדֵי רַב – וכיון שעומדת שיטתו של רבי הושעיא, שהלכה כמותו, כשיטת רב בענין זה, שַׁמְעִינָן דְּהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב – יש לנו ללמוד מכך שהלכה כדברי רב, שרק בהמה שחלקו בה אסור להוציאה למקום שאין שניהם רשאים ללכת שם, אבל חבית שחלקו בה, רשאי כל אחד להוליך את חלקו למקום שיש לו רשות להלך בו, ואף שחבירו אינו רשאי ללכת שם.

אָמַר שְׁמוּאֵל, שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם – שור השייך לאדם המפטם שוורים ומוכרם לשחיטה, ודרכו למכור לכל אדם, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי כָּל אָדָם, כיון שמערב יום טוב יודע בעליו שהוא עתיד למוכרו, ואינו נחשב כרגליו, אלא כשור של הפקר, שאינו קונה שביתה, וכאשר קונה אותו האדם מותר לו להוליכו למקום שמותר לו עצמו ללכת, כדין הזוכה מההפקר ביום טוב. וְשור שֶׁל רוֹעֶה, שדרכו למכור את בהמותיו רק לאנשי העיר, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי כָּל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, וכאילו הוא שייך לכולם בשותפות, והקונה אותו רשאי להוליכו רק למקום שיש בו רשות הליכה לכל בני העיר.

משנה

משנתנו ממשיכה בהלכות עירובי תחומין, באופנים שבהם החפץ נמצא בשליטת כמה בני אדם: הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל. ואם שאל את החפץ בְּיוֹם טוֹב עצמו, הרי הוא כְּרַגְלֵי הַמַּשְׁאִיל, כיון שבכניסת יום טוב היה שלו לגמרי.

אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה [-שלוותה] מֵחֲבֶרְתָּהּ תַּבְלִין וּמַיִם וּמֶלַח לְצורך הכנת עִיסָּתָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ – נעשית העיסה כְּרַגְלֵי שְׁתֵּיהֶן, לפי שהתבלין והמים והמלח היו בכניסת יום טוב של אותה אשה, וביום טוב עצמו נתנה אותם לחברתה, ואם כן נשאר דינם כרגלי הראשונה, וכיון ששאר חלקי העיסה שייכים לשניה, אסור להוציא את העיסה כולה אל מחוץ למקום ששתיהן רשאיות להלך בו. וְרַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בְּמַיִם, כלומר, סובר הוא שאין המים של האחת מחשיבים את העיסה כרגלי בעלת המים, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן מַמָּשׁ – כיון שאינם ניכרים בתבשיל או בקדירה, וממילא אינם מעכבים את הולכת העיסה למקום שאין לבעלת המים רשות להלך שם.

הַגַּחֶלֶת, דינה כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים שלה. וְהַשַּׁלְהֶבֶת, רשאים להוליכה בְּכָל מָקוֹם, לפי שאין בה ממשות. מוסיפה המשנה דין דומה בענין זה: הַגַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, מוֹעֲלִין בָּהּ, כיון שיש בה ממשות ושייכת בה בעלות, וְהַשַּׁלְהֶבֶת, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, לפי שאין בה ממש.

גמרא

שנינו במשנה, 'השואל כלי מחבירו מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל'. תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – הרי דין זה פשוט הוא, דכיון ששאלו קודם כניסת יום טוב, ונחשב הוא כשלו לזמן ההשאלה, ממילא דינו כרגלי השואל. מתרצת הגמרא, לֹּא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה להשמיענו דין זה, אלא באופן שֶׁלֹּא מָסַר לוֹ את החפץ המושאל אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב עצמו, ומכל מקום כיון שסיכמו ביניהם כבר קודם יום טוב שישאילנו לו, הרי הוא כרגלי השואל. אומרת הגמרא, ביאור זה בדברי המשנה מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַשּׁוֹאֵל כְּלִי מֵחֲבֵרוֹ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נְתָנוֹ לוֹ אֶלָּא בְּיוֹם טוֹב, הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי הַשּׁוֹאֵל.