מסכת ביצה – פרק רביעי

משנה

אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסֻּכָּה, אֶלָּא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ, ובגמרא יבואר דין זה.

מְבִיאִין ביום טוב עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה, אבל רק מִן הַמְּכֻנָּס – מעצים שנאספו למקום אחד מבעוד יום, ואיסוף זה נחשב כהכנתם לשימוש, ולכן אינם מוקצים, וכן מביאים עצים מִן הַקַרְפַּף – מקום המוקף מחיצות, וַאֲפִילוּ מִן הַמְּפֻזָּר, כיון שעצים אלו, אפילו אם הם מפוזרים, כיון שהם מוקפים מחיצות נחשבים הם כמוכנים לשימוש, ואינם מוקצים. אֵיזֶהוּ קַרְפַּף, כָּל שֶׁהוּא סָמוּךְ לָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כָּל שֶׁנִּכְנָסִין בּוֹ בְּפוֹתַחַת – על ידי מפתח, וַאֲפִילוּ בְּתוֹךְ תְּחוּם שַׁבָּת, ובגמרא יבוארו דבריהם.

גמרא

שנינו במשנה, 'אין נוטלין עצים מן הסוכה, אלא מן הסמוך לה'. ודין זה לא נאמר ביום טוב של סוכות [ולהלן יבוארו דיני סוכת מצוה בסוכות] אלא ביום טוב של פסח או עצרת, והבינה הגמרא שהאיסור הוא ליטול מעיקר הסכך, ומותר לקחת מ'הסמוך' לסכך, והיינו העצים המונחים על גבי הסכך. תמהה הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה הלקיחה מִן הַסֻּכָּה – מעיקר הסכך, דְּלֹא – שאסור ליטול משם עצים ביום טוב, הרי זהו מִשּׁוּם דְּקָא סָתַר אָהֳלָא – שהוא סותר בכך את האוהל, ואם כן מִסָּמוּךְ לָהּ נַמִי – גם אם נוטל מהעצים שעל גבי הסכך קָא סָתַר אָהֳלָא, דכיון שהעצים המונחים על הסכך בטלים אליו, הרי כל אחד מהעצים נחשב חלק מהסכך, ואף שנשאר חוץ ממנו עצים נוספים, מכל מקום נטילתו של כל עץ ועץ נחשבת כסתירה של הסכך.

מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מַאי – מה כוונת המשנה בלשון 'מִן הַסָּמוּךְ לָהּ', מִן הַסָּמוּךְ לַדְּפָנוֹת, כלומר, אם נעץ מקלות עץ בסמוך לדפנות הארוגות יחד, אין מקלות אלו נחשבים חלק מהדפנות, כיון שאינם ארוגים עמהם, ואין בנטילתם משום סתירת דפנות האהל, ואין זה דומה לסכך, שכיון שאינו ארוג כלל, ממילא כל עץ ועץ נחשב חלק מהסכך, ונטילתו נחשבת סתירה. תירוץ נוסף: רַב מְנַשְׁיָא אָמַר, באמת לשון 'מן הסמוך לה' היינו על עצים הסמוכים לסכך, אך משנתנו עוסקת בְּאִיסוּרַיְתָא – בחבילות קנים קשורות שהניחם על גבי הסכך, וכיון שלא התיר האדם את קישוריהן הרי זו ראיה שלא ביטלם לסכך, ולכן הנוטל מהם עצים אינו נחשב כסותר.

הגמרא מביאה ברייתא בענין נטילת עצים מן הסוכה ביום טוב, ובחג הסוכות: תָּנֵי – שנה רַבִּי חִיָיא בַּר יוֹסֵף ברייתא זו קַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסֻּכָּה, וְלֹא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְשָׁוִין בְּסֻכַּת הֶחָג – סוכה העשויה לשם מצוות סוכה, בֶּחָג – בסוכות, שֶׁהִיא אֲסוּרָה. וְאִם הִתְנָה עָלֶיהָ קודם החג, שיהא רשאי להנות ממנה, הַכֹּל לְפִי תְּנָאוֹ.

תמהה הגמרא על סיום הברייתא, וּמִי מְהַנֵי בָּהּ תְּנָאָה – וכי מועיל תנאי להתיר את השימוש בעצי הסוכה, וְהָאָמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשּׁוּם [-משמו של] רַבִּי עֲקִיבָא, מִנַּיִן לַעֲצֵי סֻכָּה שֶׁאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה כָּל שִׁבְעָה ימים של חג הסוכות, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר (ויקרא כג לד) 'חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה", וְתַנְיָא – וכך שנינו בברייתא בדרשת פסוק זה, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, מִנַּיִן יש לנו ללמוד, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁחָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל קרבן הַחֲגִיגָה, כַּךְ חָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַסֻּכָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר 'חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה", ומכך שכתבה התורה לשון 'חג' סמוך ל'סוכות', יש ללמוד, מַה חַג – כשם שקרבן חגיגה קדוש לַה', אַף סֻכָּה קדושה לַה', וְלֹא מְהַנֵי בָּהּ תְּנָאָה – ואין תנאי מועיל בה, ואם כן כיצד נקטה הברייתא הראשונה שמועיל תנאי להשתמש בעצי הסוכה.

ומביאה הגמרא ברייתא נוספת, שגם בה משמע שמועיל תנאי בסוכה, וְהַתַּנְיָא – ושנינו בברייתא נוספת, סִכְּכָה כְּהִלְכָתָהּ, וְעִיטְרָה בִּקְרָמִין וּבִסְדִּינִין הַמְצוּיָירִין – מיני בדים צבעוניים התלויים לנוי, וְתָלָה בָּהּ אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, אֲפַרְסְקִין וְרִמּוֹנִים, פַּרְכִּילֵי [-אשכולות] עֲנָבִים וְעַטָרוֹת שֶׁל שִׁבֳּלִים, וְיֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת, אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק – להשתמש וליהנות מֵהֶן עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, וְאִם הִתְנָה עֲלֵיהֶן, הַכֹּל לְפִי תְּנָאוֹ, הרי שמועיל תנאי בדבר, וקשה מהמבואר בברייתא הקודמת, שחל שם שמים על הסוכה כפי שחל על הקרבן, ואם כן אין תנאי מועיל בדבר.

מתרצת הגמרא, אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם תירוץ זה, באמת לאחר שחלה קדושה על הסוכה אין היא פוקעת אפילו על ידי תנאי, ואילו הברייתות שבהן מבואר שמועיל תנאי, עוסקות בְּאופן שהאדם אוֹמֵר קודם החג 'אֵין אֲנִי בּוֹדֵל מֵהֶן [-נמנע מלהשתמש בהם] כָּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת', דְּלֹא חַיְלָא קְדוּשָׁה עָלַיְיהוּ כְּלָל – שכיון שאמר כך לא חלה עליהם קדושה כלל, וכיון שלא הוקצו עצי הסוכה ועיטוריה בבין השמשות של כניסת החג, אף בכל שבעת ימי החג אינם קדושים, ומותר להשתמש בהם. אֲבָל עֲצֵי סוּכָּה דְחַיְלָא קְדוּשָׁה עָלַיְיהוּ – אבל באופן שלא אמר כן, וחלה קדושה על עצי הסוכה או על עיטוריה, אִתְקַצָאֵי לְשִׁבְעָה – הוקצתה הסוכה לשבעת ימי החג, ואין קדושתה פוקעת כלל.

ממשיכה הגמרא ומקשה, וּמַאי שְׁנָא – במה שונה דין הסוכה, שלאחר שחלה עליה קדושה אין מועיל תנאי להפקיע את קדושתה לאחר זמן, מֵהָא דְּאִיתְּמַר – מדין זה שנאמר בבית המדרש, הִפְרִישׁ שִׁבְעָה אֶתְרוֹגִין לְשִׁבְעָה יָמִים של חג הסוכות, אתרוג אחד לכל יום, אָמַר רַב, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מהאתרוגים, יוֹצֵא בּוֹ ידי חובתו, וְאוֹכְלוֹ לְאַלְתַּר – מיד, בו ביום. וְרַב אַסִּי אָמַר, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מהאתרוגים יוֹצֵא בּוֹ, וְאוֹכְלוֹ לְמָחָר, ועל כל פנים בין לדברי רב ובין לדברי רב אסי הועיל תנאו להפקיע את קדושת האתרוג, בו ביום או למחרתו, אף שהשתמש בו לשם מצוה וחלה עליו קדושה, ומדוע בסוכה אין מועיל תנאי להפקיע את קדושתה עד אחר שבעת ימי הסוכות, אם לא התנה שאינו בודל ממנה בכניסת החג, ולא תחול עליה קדושה כלל. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי אתרוגים, כיון דְּמַפְסְקֵי לֵילוֹת מִיָּמִים – הלילות נחשבות כ'הפסק' בין הקדושות, שהרי לילה אינו זמן הראוי לנטילת ארבעת המינים, לכן כָּל חַד וְחַד יוֹמָא – כל אחד מימות החג, בְּאַפֵּיהּ נַפְשֵׁיהּ הוּא – מצוה בפני עצמה היא, ומועיל תנאו להפקיע את הקדושה בסיום היום. אבל הָכָא – כאן, בסוכה, דְּלֹא מַפְסְקֵי לֵילוֹת מִיָּמִים – שאין הלילות נחשבים הפסק, שהרי אף לילה הוא זמן הראוי לקיום מצוות סוכה, כּוּלְּהוּ כַּחֲדָא יוֹמָא אֲרִיכָא דָמוּ – נחשבים כל שבעת ימי הסוכות כיום אחד ארוך, שכולו קדושה אחת, ולכן אין התנאי מועיל להפקיע את הקדושה באמצע החג אם לא התנה שמתחילת החג לא תחול עליו הקדושה.