משנה ג: חֲוַרְוָד וְהַמַּיִם הַקְּבוּעִים. אֵיזֶהוּ חֲוַרְוָד הַקָּבוּעַ, כֹּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלשָׁה פְעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם. וְאֵלּוּ הֵם מַיִם הַקְּבוּעִים, אָכַל לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל גְּשָׁמִים, לַח וְיָבֵשׁ שֶׁל שְׁלָחִים. אָכַל הַיָּבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל הַלַּח, אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל הַיָּבֵשׁ אַחַר הַלַּח:
משנה ג: משנתנו ממשיכה בביאור המומים שבעין: חֲוַרְוָד – כמו טיפות לבנות בתוך העין, וְהַמַּיִם – שעיניו נוטפות מים ומונעים את הראיה, הַקְּבוּעִים – חורוד והמים צריכים להיות קבועים כדי להחשב מום. ומבארת המשנה, אֵיזֶהוּ חֲוַרְוָד הַקָּבוּעַ, כֹּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, בּוֹדְקִין אוֹתוֹ שְׁלשָׁה פְעָמִים בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים יוֹם, לאחר כל עשרים ושבעה יום, ואם התרפא המום, אף שחזר אחר כך, אין זה נחשב מום קבוע. וְאֵלּוּ הֵם מַיִם הַקְּבוּעִים, שאנו יודעים שזהו מום קבוע ולא יתרפא, אָכַל הבכור לרפואתו עשב לַח וְעשב יָבֵשׁ, והיו עשבים אלו שֶׁל גְּשָׁמִים – צומחים מהגשם, הרי זה מום. אבל אם אכל עשב לַח וְעשב יָבֵשׁ שֶׁל שְׁלָחִים – שדה שמשקים אותה בידים, אין זה מום. ואף בעשב של גשמים, אם אָכַל תחילה את הַיָּבֵשׁ וְאַחַר כָּךְ אָכַל את הַלַּח, אֵינוֹ מוּם, עַד שֶׁיֹּאכַל הַיָּבֵשׁ אַחַר הַלַּח, שזו היא דרך רפואתו, ואם לא הועילה, הרי זה מום קבוע.
