מסכת ברכות, פרק ו, שיעור 81

הגמרא מבארת עתה את הברכה הראויה על דבש: וְאָמַר מַר בַּר רַב אַשִּׁי, הַאי דּוּבְשָׁא דְּתַמְרֵי – דבש העשוי מתמרים, מְבָרֵךְ עָלָיו 'שֶׁהַכֹּל נהיה בדברו', ולא 'בורא פרי העץ', ומבארת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם שאין מברכים על דבש התמרים 'בורא פרי העץ', כיון שזֵיעָה בְּעָלְמָא הוּא – אין זה עיקר הפרי, אלא כמו זיעה היוצאת מהתמרים, וכיון שאין זה עיקר הפרי מברכים עליו שהכל.

מוסיפה הגמרא, וְתַמְרֵי דְעָבְדִינְהוּ – תמרים שעשה מהם 'טְרִימָא', כלומר שמעך אותם יחד, אך לא התרסקו לגמרי (רש"י), מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ. מבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם לכך שמברכים עליהם בורא פרי העץ, אף שהתמעכו, בְּמִלְתַּיְיהוּ קַיְימֵי כִּדְמֵעִיקָּרָא – כיון שעדיין התמרים קיימים כאן כבראשונה, ולא השתנתה מהותם בכתיתה זו, ואף שאין צורתם ניכרת כל כך דינם כתמרים ממש, וברכתם בורא פרי העץ.

הגמרא מבררת עתה את הברכה הראויה על מין מאכל מסוים, העשוי מחיטים קלויות: שַׁתִּיתָא – מין מאכל המורכב מקמח העשוי מחיטים קלויות, שהתייבשו בתנור בעודם לחות, וקמח זה נשאר מתוק, ומערבים בו שמן, חומץ, מלח ומים, רַב אָמַר, ברכתו 'שֶׁהַכֹּל נהיה בדברו', וּשְׁמוּאֵל אָמַר, ברכתו 'בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת'.

הגמרא מבארת שבאמת אין מחלוקת ביניהם, ומתוך כך יבוארו טעמיהם: אָמַר רַב חִסְדָּא, וְלֹא פְּלִיגֵי – אין מחלוקת בין רב לשמואל, אלא כל אחד אמר את דינו באופן אחר, הָא בְּעָבָה – דברי שמואל, שברכתו מזונות, נאמרו בתבשיל עבה, וְהָא בְּרַכָּה – ואילו דברי רב, שברכתו שהכל, נאמרו בתבשיל רך.

ומבארת הגמרא את טעם החילוק ביניהם, שתיתא עָבָה, דְּלַאַכִילָה עָבְדֵי לָהּ – שעושים אותה לאכילה, בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, כיון שמעורב בה קמח, וכל תבשיל שיש בו תערובת מחמשת מיני דגן, ברכתו מזונות. וְאילו שתיתא רַכָּה, דְּלִרְפוּאָה עָבְדֵי לָהּ – כיון שעושים אותה לרפואה, ולא לשם אכילה והזנה של הגוף (רשב"א), ואין דרך אכילה בכך (שטה מקובצת), אין מברכים עליה מזונות אלא מְבָרֵךְ שֶׁהַכֹּל.

שנינו במשנה, 'עַל הַיְּרָקוֹת אוֹמֵר בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, חוץ מן הפת, שעל הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ'. מדייקת הגמרא, קָתָּנִי יְרָקוֹת דּוּמְיָא דְּפַּת – שנה התנא במשנה את דין הירקות בדומה לדין הפת, ומשמע שמדובר באותו אופן אכילה, והשינוי בברכה הוא רק מפני חשיבות הפת, ואם כן יש לדייק, מַה [-כשם ש]פַּת האמורה במשנה זהו דבר שֶׁנִּשְׁתַּנָּה עַל יְדֵי הָאוּר – שינוהו מצורתו הראשונה על ידי אפיה באש, אַף יְרָקוֹת המוזכרות במשנה, מדובר באופן שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ עַל יְדֵי הָאוּר, והיינו ירקות מבושלים, אָמַר רַבְנָאִי מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּאַבַּיֵּי, זֹאת אוֹמֶרֶת – יש ללמוד מכך, ש'שְׁלָקוֹת' – ירקות שלוקים, כלומר מבושלים, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה', ואין ברכתם משתנית מחמת הבישול. מוסיף הרי"ף: וְקָיְימָא לָן הָכִי – וכך אנו פוסקים להלכה, דְּהָא [-שהרי] רַב, וּשְׁמוּאֵל, וְרַבִּי יוֹחָנָן, כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ – כולם סוברים כך, דִּשְּׁלָקוֹת מברך עליהן בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.

וְתַנְיָא נָמִי הָכִי – וכך שנינו גם בברייתא, שהבישול אינו משנה את הברכה הראויה, וכך שנינו, יוֹצְאִין ידי חובת אכילת מצה בְּרָקִיק [-מצה דקה] הַשָּׁרוּי במים, וּבְרקיק מְבוּשָׁל שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, יוֹצְאִים בְּרָקִיק הַשָּׁרוּי במים, אֲבָל לֹא – אין יוצאים ידי חובה בְּרקיק מְבֻשָּׁל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִמּוֹחַ. ומבארת הגמרא את ראייתה, וְלֹא פָּלִיג רַבִּי יוֹסִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר – ולא נחלק רבי יוסי על רבי מאיר, וסבר שהבישול משנה את הדין, אֶלָּא בְּמַצָה, מִשּׁוּם דִּבָּעִינָן – כיון שיש צורך שירגיש האדם טַעַם מַצָּה, וְלֵיכָּא – ואין טעם מצה מורגש במצה מבושלת, אֲבָל בְּעָלְמָא – אך בשאר דינים, אֲפִילוּ רַבִּי יוֹסִי מוֹדֶה דִּשְׁלָקוֹת בְּמִלְתַּיְיהוּ קַיְימֵי – שכל דבר מבושל נשאר בדינו הראשון, ואף ירקות מבושלים בכלל, וּמְבָרְכִינָן עָלַיְיהוּ – ומברכים עליהם בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, וַאֲפִילוּ תּוּמֵי וְכַרְתֵי – ואפילו שומים וכרתי, שהם משובחים יותר כשהם חיים, מכל מקום גם אחרי שנתבשלו ברכתם בורא פרי האדמה, ולא שהכל.

אומרת הגמרא: קָרָא חַיָּיא וְסִלְקָא וּכְּרוּבָא – קרא, סלק וכרוב, כשהם חיים, שאין זו הדרך הראויה לאוכלם, מְבָרֵךְ עָלַיְיהוּ [-עליהם] שֶׁהַכֹּל, שזו ברכה פחות חשובה מברכת 'האדמה', וְכַד שָׁלִיק לְהוּ – וכאשר הוא מבשל אותם, שזו הדרך הראויה יותר לאוכלם, מְבָרֵךְ עָלַיְיהוּ 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה', שזו ברכתם הראויה. ומוסיף הרי"ף: וְכֵן כָּל מִידֵי דְּלָאו אוֹרְחִינְהוּ דְּאִינְשֵׁי לְמִכְלִינְהוּ בְּחַיוּתַיְיהוּ – וכן כל המאכלים שאין דרך בני אדם לאוכלם כשהם חיים, ללא בישול, מְבָרְכִינָן עָלַיְיהוּ – מברכים עליהם שֶׁהַכֹּל, שזו ברכה פחות חשובה, וְאִי שָׁלִיק לְהוּ – וכאשר הוא מבשל אותם, שזו הדרך הראויה יותר לאוכלם, מְבָרְכִינָן עָלַיְיהוּ בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.