מסכת ברכות, פרק ז, שיעור 109

עתה מבארת הגמרא את אותם עשרה דברים, וטעמיהם: 'הֲדָחָה', היינו הדחת הכוס מִבִּפְנִים. 'שְׁטִיפָה', היינו שטיפתו מִבַּחוּץ. 'חַי', היינו שלא יהא היין מזוג במים, ומוסיף הרי"ף: והיינו עַד בִּרְכַּת הָאָרֶץ, וּבְבִרְכַּת הָאָרֶץ נוֹתֵן לְתוֹכוֹ מַיִם, ומוכיח זאת הרי"ף, כְּדִתְנַן במשנתנו מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וכו' בכוס של ברכה, שצריך למזוג את היין במים. ממשיכה הגמרא ומבארת, 'וּמָלֵא' – צריך לברך על כוס מלא, והטעם לכך, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַמְּבָרֵךְ עַל כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה מָלֵא, נוֹתְנִים לוֹ נַחֲלָה בְּלֹא מְצָרִים – ללא גבולות, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג כג) 'וּמָלֵא בִּרְכַּת ה', יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה', כלומר, רמוז בפסוק זה שהמברך על כוס מלא [הרמוז בתיבת 'מלא' שבפסוק], יורש נחלה גדולה. וְרַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר, המברך על כוס מלא זוֹכֶה וְנוֹחֵל שְׁנֵי עוֹלָמִים, אֶחָד הָעוֹלָם הַזֶּה, וְאֶחָד הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר 'יָם וְדָרוֹם יְרָשָׁה', ומכך שלא נאמר 'ים ודרום רש', אלא 'ירשה', הרי שנוספו כאן אותיות יו"ד וה"א, והרי אמרו חכמים שהעולם הזה נברא באות ה"א והעולם הבא באות יו"ד, הרי שנרמזו בייתור אותיות אלו שתי העולמות. 'עִיטוּר', רַב יְהוּדָה היה מְעַטְרֵהוּ בְּתַלְמִידִים – שהיו תלמידיו מקיפים אותו בעת הברכה, רַב חִסְדָּא מְעַטֵּר לֵיהּ בְּנָטְלֵי – היה מעטרו בכוסות נוספים המלאים יין ומונחים סביבו.

(אמר רבי יוחנן ובחי אמר רב ששת ועד ברכת הארץ)

'עִיטוּף', רַב פָּפָּא מְעַטֵף וְיָתִיב – היה מתעטף בטליתו ויושב וּמְבָרֵךְ. רַב אַשִּׁי פָּרִיס סוּדְרָא אַרֵישֵׁיהּ – היה פורס סודר על ראשו בעת הברכה, דרך כבוד. 'וְנוֹטְלוֹ בִשְׁתֵי יָדָיו', דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פָּפָּא, אָמַר קְרָא – נאמר בפסוק (תהילים קלד ב) 'שְׂאוּ יְדֵיכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה", ולשון 'ידיכם' היינו שתי ידים. 'וְאוֹחֲזוֹ בִּימִין', אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, רִאשׁוֹנִים – חכמים הראשונים שָׁאֲלוּ שאלה זו, יד שְׂמֹאל, מַהוּ שֶׁתְּסַיֵיעַ לְיָמִין – האם מותר לאחוז את הכוס ביד ימין ולסייעה בשמאל, או שצריך להחזיקה רק בימין, ללא סיוע שמאל. אָמַר רַב אַשִּׁי, הַשְׁתָּא דְּרִאשׁוֹנִים לֹא אִיפְשִׁיטָא לְהוּ – עתה, שחכמים הראשונים לא פשטו ספק זה, אֲנָן נֶעֱבַד לְחוּמְרָא – אנו צריכים להחמיר בדבר, ולא לסייע בשמאל כלל. 'וּמַגְבִּיהוֹ מִן הַקַּרְקַע טֶפַח', אָמַר רַב אַחָא בַּר חֲנִינָא, דְּאָמַר קְרָא – שנאמר בפסוק (שם קטז, יג), 'כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא'. 'וּמְשַׁגְּרוֹ לְאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ בְּמַתָּנָה', והטעם לכך, כִּי הֵיכִי דְּתִתְבָּרֵךְ דְּבִיתְהוּ – כדי שאשתו תתברך על ידי שתיית כוס זו.

הגמרא מביאה דינים נוספים השייכים לכוס של ברכה: אָמַר רַב אַסִּי, אֵין מְשִׂיחִין עַל כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה – לאחר שקיבל האדם לידו כוס של ברכת המזון, לא ידבר אלא יברך מיד.

וְאָמַר רַב אַסִּי, אֵין מְבָרְכִין ברכת המזון עַל 'כּוֹס שֶׁל פֻּרְעָנוּת'. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא 'כּוֹס שֶׁל פֻּרְעָנוּת'. מבארת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, זו כּוֹס שֵׁנִי – כוס שניה ששותה האדם, ומכונה כך כיון שיש סכנה בשתיית 'זוג' של כוסות [בזמנם היה מצוי מזיק שהיה יכול להזיק למי שאוכל או שותה 'זוגות' אך בזמן הזה אין חשש 'זוגות', ואין בכך כל סכנה (אחרונים)], ולכן אותו אדם ששתה זוג של כוסות לא יברך ברכת המזון ויוציא את האחרים ידי חובה, לפי שהוא מתיירא שיינזק, ואינו יכול לכוון ליבו, אלא אדם אחר יזמן ויברך ויוציאנו ידי חובה (רבינו יונה בפירוש השני). תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן גם בברייתא, הַשּׁוֹתֶה כִּפְלַיִם – שתי כוסות, לֹא יְבָרֵךְ, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ד יב) 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל', ואותו אדם ששתה זוגות וחושש מנזק אינו יכול להתכונן כראוי ולכוון בברכתו.

מבארת הגמרא את הדין האחרון שהובא לעיל, לגבי כוס של ברכה: 'וְנוֹתֵן עֵינָיו בּוֹ', ומבארת הגמרא את הטעם, דְּלֹא לִיסַח דַּעְתֵּיהּ מִינֵּיהּ – כדי שלא יסיח דעתו מהברכה.

הגמרא מבארת עתה את האופן הראוי לברך ברכת המזון: אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, וְאָמְרִי לָהּ בְּמַתְנִיתָא תָּנָא – ויש אומרים ששנינו כן בברייתא, אוֹכֵל כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ – היה האדם אוכל בדרך הליכתו, עוֹמֵד וּמְבָרֵךְ – צריך לעצור מהליכתו ולברך ברכת המזון. היה עוֹמֵד וְאוֹכֵל, יוֹשֵׁב וּמְבָרֵךְ – צריך לישב ולברך ברכת המזון. היה האדם מֵיסֵב וְאוֹכֵל, דרך חשיבות, יֵשֵׁב וִיבָרֵךְ, והטעם שהחמירו בברכה זו כיון שחיוב ברכת המזון הוא מן התורה, ויש לו לכוין בה היטב [ואף שקריאת שמע גם כן חיובה מן התורה, כיון שאין החיוב אלא בפסוק ראשון או בפרשה ראשונה, לא החמירו כל כך] (רבינו יונה ומאירי).

מסיים הרי"ף ופוסק את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, בְּכוּלְּהוּ – בין אם אכל בהליכה, בין אכל בעמידה ובין אכל בהסבה, יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ.

הדרן עלך שלשה שאכלו