מסכת גיטין, פרק ב, שיעור 16

משנה

משנתנו מבארת במה כותבים את הגט, ועל גבי מה כותבים אותו: בַּכֹּל – בכל מיני הצבע כּוֹתְבִין את הגט, בִּדְיוֹ שחור, בְּסַם – מין צבע העשוי מאדמה, בְּסִיקְרָא – צבע אדום, בְּקוּמוּס – צבע העשוי משרף של אילן, וּבְקַנְקַנְתּוּם – צבע ירוק העשוי מאדמה, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל קְיָימָא – שהכתב שכותבים בו מתקיים. אבל אֵין כּוֹתְבִין את הגט, לֹא בְּמַשְׁקִין, וְלֹא בְּמֵי פֵּירוֹת, וְלֹא בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קְיָימָא.

עַל הַכֹּל כּוֹתְבִים את הגט, אפילו עַל הֶעָלֶה שֶׁל זַיִת לאחר שנתלש מהעץ, שהוא עבה ומתקיים, וְעַל הַקֶּרֶן שֶׁל פָּרָה, אף שהיא מחוברת לפרה, וּבתנאי שהוא נוֹתֵן לָהּ אֶת הַפָּרָה כולה, ובגמרא יבואר הטעם לכך. וְכן כותב לה את הגט עַל יָד שֶׁל עֶבֶד כנעני, וְנוֹתֵן לָהּ אֶת הָעֶבֶד כולו. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר, אֵין כּוֹתְבִין את הגט, לֹא עַל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, כמו פרה או עבד, וְלֹא עַל הָאֳכָלִין, כיון שנאמר בתורה לגבי גט לשון 'ספר כריתות', ובעל חיים או מאכל אינו נחשב 'ספר'.

גמרא

שנינו במשנה, 'וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל קְיָימָא'. מבררת הגמרא, לְאַיְתּוֹיֵי מַאי – מה באה המשנה לרבות בלשון זו. ומבארת, לְאַיְתּוֹיֵי הָא דְּתָנֵי רַב חֲנַנְיָא – לרבות דין זה ששנה רב חנניא, כְּתָבוֹ לגט בְּמֵי טַרְיָא – מים ששרו בהם פירות, ויש בהם צבע, וְאַפְצָא – מים ששרו בהם עפצים, כָּשֵׁר, כיון שזהו כתב המתקיים, וְהיתר זה הוא דַוְקָא אם כתב את הגט בִּמְגִילְּתָא דְּלָא עֲפִיצָא – בקלף שלא עובד על ידי עפצים, אֲבָל בִּמְגִילְּתָא דַּעֲפִיצָא – אם כתב את הגט על גבי קלף שעובד בעפצים, הרי הגט פָּסוּל, מאחר והדיו עשוי מעפצים, וגם הקלף מעובד בעפצים, דְּקַיְימָא לָן – שהרי כך מקובל בידינו, שאֵין מֵי מִילִין ניכרים עַל גַּבֵּי מֵי מִילִין, כלומר, כתיבה בדיו המעובד בעפצים [המכונה 'מי מילין'] אינה ניכרת על גבי קלף שעובד בעצמו בעפצים, שהרי הדיו והקלף בעלי אותו צבע.

תָּאנִי – שנה רַבִּי חִיָּיא בברייתא, כְּתָבוֹ לגט בְּאַבָר – בעופרת, בְּשָׁחֹר – בפחמים, וּבְשִׁיחוֹר – מין צבע שחור, הרי זה כתב המתקיים וניכר, וכָּשֵׁר.

הגמרא דנה עתה באופן חתימת העדים על הגט, כשאינם יודעים לחתום בעצמם: אִיתְּמַר – נאמר דין זה בבית המדרש, עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִין לַחְתֹּם, כלומר, שאינם יודעים לכתוב את שמם, וצריכים הם עתה לחתום על הגט, אָמַר רַב, מְקָרְעִין לָהֶם נְיָר חָלָק – נוטלים נייר אחר, ריק, וקורעים בו קרעים בצורת אותיות שמותיהם של העדים, ומניחים את הנייר החלק על גבי הגט במקום הראוי לחתימתם, וּמְמַלְּאִין אֶת הַקְּרָעִין דְּיוֹ – והעדים עצמם חותמים על גבי הגט עצמו לפי צורת הקרעים, ומתוך כך נכתב שמם כראוי, בדיו.

מוסיפה הגמרא, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שהקלנו לעדים לחתום בדרך זו, על ידי נייר הקרוע בצורת חתימותיהם, זהו בְּגִיטִּין, וכטעם שיבואר להלן, אֲבָל בִּשְׁטָרוֹת ממון, לֹא, אלא יש להמתין עד שיזדמנו עדים היודעים לחתום את שמותיהם כראוי. הַהוּא דַּעֲבַד עוּבְדָּא – מעשה באדם שעשה מעשה זה בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת, שהחתים את העדים על ידי נייר הקרוע בצורת חתימותיהם, וְנַגְּדֵיהּ – והלקהו רַב כַּהֲנָא.

מסייעת הגמרא לדברי רב: תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב – שנינו בברייתא כדברי רב, עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִין לַחְתֹּם, מְקָרְעִין לָהֶם נְיָר חָלָק, וּמְמַלְּאִין אֶת הַקְּרָעִים דְּיוֹ. וְעדי הגט שֶׁאֵין יוֹדְעִין לִקְרוֹת את הכתוב בגט, קוֹרִין לִפְנֵיהֶן את הכתוב בגט, וְהם חוֹתְמִין. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שהתירו להחתים עדים כאלו שאינם יודעים לחתום ואינם יודעים לקרוא, בְּגִיטֵּי נָשִׁים, אֲבָל בְּשִׁחְרוּרֵי עֲבָדִים וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁטָרוֹת, אִם יוֹדְעִין לִקְרוֹת וְלַחְתֹּם בעצמם, חוֹתְמִין, וְאִם לָאו, אֵין חוֹתְמִין, ואין מחתימים אותם על ידי שאחרים יקראו בפניהם את הכתוב בגט, ויקרעו להם נייר חלק.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי טַעְמָא – מהו טעמו דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, להתיר דבר זה בגיטי נשים, מאחר ובשאר שטרות אסור לעשות כן, שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל עֲגוּנוֹת, כלומר, חששו חכמים שמא במקרים מסוימים נחוץ להכין את הגט במהירות, כגון שהבעל ממהר להפליג למדינת הים, ועד שימצאו עדים היודעים לחתום בעצמם יתבטל הגט ותתעגן האשה, ולכן התירו לחתום אפילו בדרך זו.

אָמַר רָבָא, הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שרק בגיטי נשים מותר לעשות כן, אך אסור לעשות כן בשאר שטרות.

מביאה הגמרא את הנהגת רב נחמן בענין זה: רַב נַחְמָן, קָרוּ קַמֵּיהּ סָפְרֵי דְּדַיָּינֵי – היו סופרי הדיינים קוראים לפניו את הכתוב בשטרות, וְחָתִים – והוא היה חותם על סמך דבריהם, בלא שיקרא בעצמו את הכתוב בשטרות שהוא חותם עליהם. ומבארת הגמרא, וְדַוְקָא רַב נַחְמָן, שהיה דיין הממונה על ידי ריש גלותא, וְדוקא סָפְרֵי דְּדַיָּינֵי, דְּאִית לֵיהּ אֵימְתָא עֲלַיְהוּ – שאימתו מוטלת עליהם, ובודאי לא ישקרו לו, ולכן היה רשאי לסמוך על דבריהם, ולחתום על השטר. אֲבָל אפילו אם היה זה רַב נַחְמָן עצמו, וְסָפְרֵי אַחֲרִינֵי – וסופרים אחרים, שאינם יראים ממנו כל כך, אִי נָמֵי – וכן גם אם היו אלו סָפְרֵי דְּדַיָּינֵי, וְאִינִישׁ אַחֲרִינָא – ואדם אחר, שאינו רב נחמן, לָא – אין לו רשות לסמוך על דבריהם ולחתום, וכל שכן אם זהו דיין אחר וסופרים אחרים, שאין לו רשות לסמוך על דבריהם ולחתום על השטר, אלא עליו לקרוא בעצמו את הכתוב בו תחילה, ואחר כך לחתום.