מסכת גיטין, פרק ב, שיעור 17

רַב פָּפָּא, כִּי הֲוָה אָתֵי לְקַמֵּיהּ שְׁטָרָא פַּרְסָאָה – כאשר היה בא לפניו, לבית דין, שטר הכתוב בפרסית, דַּעֲבִיד – שנעשה בְּעֶרְכָּאוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, והיו חתומים בו עדים עובדי כוכבים [וכפי שהתבאר לעיל, שטר ממון החתום על ידי גויים ואין בו חשש זיוף, הרי הוא כשר], והיה רב פפא רוצה לברר מה כתוב בו, מַקְרֵי לֵיהּ – היה נותן לקרוא את השטר לִשְׁנֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה, בְּאופן שיהיה כל אחד מהם מֵסִיחַ לְפִי תּוּמוֹ מה כתוב בשטר, וְאם היו דברי שניהם מתאימים, מַגְבֵּי בֵּיהּ מִמְשַׁעְבְּדִי – היה גובה בו אפילו מנכסים משועבדים, כדין שטר שיש בו עדים [כלומר, כל שטר הלואה שיש בו עדים, יש לו קול ופרסום, ולכן אם כשבא המלוה לגבות את חובו נמצא שאין ללוה נכסים, יכול הוא לגבות מנכסים שהיו ברשותו בזמן ההלואה, אף שלאחר מכן מכרם או נתנם במתנה, כיון שהם משועבדים להלואה זו קודם שנמכרו או ניתנו במתנה. אמנם שטר חוב שאין בו עדים, אף שהחוב ברור וידוע בעדים בעל פה, אינו גובה מנכסים משועבדים, כיון שאין לו קול, ולא היו הקונים יכולים להזהר שלא לקנות קרקעות אלו. ושטרות אלו, הגם שהחותמים שבהם גויים, כיון שהם עשויים בערכאות שלהם, יש להם קול ופרסום, וגובים בהם אפילו מנכסים משועבדים] (נ"א מִבְּנֵי חֹרִי).

אָמַר רַבִּי אַסִי, אָמַר לִי הוּנָא בַּר נָתָן, הָכֵי אָמַר – כך אמר אֲמֵימַר, הַאי שְׁטָרָא פַּרְסָאָה – שטר הכתוב בפרסית, דַּחֲתִימוּ עֲלֵיהּ בֵּי תְּרֵי יִשְׂרָאֵל – שחתומים עליו שני יהודים כשרים, מַגְבִּינַן בֵּיהּ מִמְשַׁעְבְּדִי – גובים בו אפילו מנכסים משועבדים. תמהה הגמרא, וְהָא לָא יָדְעֵי לְמִיקְרֵי – והרי אין היהודים בקיאים בשפה הפרסית, ואינם יודעים לקרוא מה כתוב בשטר, ואיך יחתמו עליו. ומתרצת, בִּדְיָדְעֵי – מדובר בעדים המכירים את השפה ויודעים מה כתוב בשטר שהם חתומים עליו. ממשיכה הגמרא ושואלת, וְהָא בָּעִינַן – והרי יש צורך שיהא השטר כתוב בכְּתָב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּיף, וְלֵיכָּא – ודבר זה אינו מתקיים כאן, שהרי רק בית דין של ישראל מקפיד שיהיו השטרות עשויים כך. מתרצת הגמרא, מה שהכשיר אמימר שטרות אלו, היינו בְּדַעֲפִיץ – כשהקלף של השטר מתוקן על ידי עפצים, שבאופן זה אם ימחקו את הכתוב בשטר כדי לזייפו, יהיה הדבר ניכר. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְהָא בָּעִינַן – והרי יש צורך שיתקיים בשטר דין זה, שֶׁיַּחֲזוֹר הסופר מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל שְׁטָר בְּשִׁיטָה [-בשורה] אַחֲרוֹנָה של השטר [כדי שלא יוכל המלוה להוסיף דברים ברווח שבין סיום השטר לבין חתימות העדים, ועל ידי שחוזר וכותב שם את אותם עיקרי דברים הכתובים בשטר, ממלא את הרווח בכתיבה זו ואי אפשר להוסיף שם דברים], וְלֵיכָּא – ודבר זה אינו מתקיים בשטר של פרסיים. מתרצת הגמרא, בְּדִמְהַדַּר – מה שהכשיר רבא את השטר היינו באופן זה שאכן חזרו על עניינו של שטר בשורה האחרונה. ומסיימת הגמרא, אף שלכאורה נעשה השטר בכל תיקוני שטרותיהם של ישראל, ואין חידוש בדין זה, וְהָא קָא מַשְׁמָע לָן – ודין זה חידש והשמיע כאן אמימר, ששטר העשוי בְּכָל לָשׁוֹן, כָּשֵׁר, בֵּין בְּגִיטִּין – גיטי נשים, בֵּין בִּשְׁטָרוֹת ממון.

אָמַר רָבִינָא, אָמַר לִי אֲמֵימַר, הָכֵי [-כך] אָמַר מָרֵימָר, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא, הַנֵּי בֵּי תְּרֵי דְּיָהֲבֵי גִּיטָּא קַמַּיְיהוּ – אותם שני עדים שנמסר הגט לאשה בפניהם, והם עדי הגירושין, צְרִיכֵי לְמִקְרְיֵיהּ – צריכים לקרוא את הכתוב בגט, כדי שידעו שאכן מסר לה הבעל גט, ולא דבר אחר.

מקשה על כך הגמרא, וְהָא דְּתַנְיָא – ואיך יבואר לפי דין זה מה ששנינו בברייתא, האומר לאשתו הֲרֵי זֶה גִּיטֵּךְ, נְטַלְתּוֹ האשה מיד בעלה וּזְרַקְתּוֹ לַיָּם, אוֹ לָאוּר – לאש, אוֹ לְכָל דָּבָר הָאָבוּד, ולא ניתן לדעת מה היה כתוב בו, וְחָזַר הבעל וְאָמַר שלא היה זה כלל גט, אלא שְׁטָר פַּסִים הוּא – שטר פיוסים, שכותב אדם לאוהבו שטר חוב אף שלא הלוה לו כסף, כדי שייראה עשיר, שְׁטָר אֲמָנָה הוּא – שטר חוב על הלואה שעדיין לא היתה, ומאמינו שלא ישתמש בו עד שילוה לו ממש, אף על פי כן מְגֹרֶשֶׁת, ואינו נאמן לומר שלא היה זה שטר, והרי לדברי מרימר צריכים העדים לקרוא תחילה את הגט ולדעת שאכן כתוב בו נוסח גט אשה. מתרצת הגמרא, בִּדְקַרְיוּהַּ סָהֲדֵי בְּרֵישָׁא – מדובר בברייתא באופן שבאמת בתחילה קראו העדים את הכתוב בו, וראו שזהו גט אשה, וּבָתַר הָכֵי עַיְּילֵיהּ לְבֵי יְדֵיהּ – ואחר כך הכניס הבעל את הגט לתוך בגדיו, וְהָדַר אַפְקֵיהּ – וחזר והוציאו משם ומסרו לאשה לשם גירושין, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר, לֵיחוּשׁ דִּילְמָא חַלּוֹפֵי חַלְּפֵיהּ – נחשוש שמא החליף הבעל את הגט בשטר אחר שאין בו ממש, וכפי שטוען הבעל כעת שהיה זה שטר פסים או שטר אמנה, קָא מַשְׁמָע לָן דְּלָא חָיְישִׁינַן – השמיעה לנו הברייתא שאין חוששים לכך, אלא כיון שמתחילה ראו העדים שיש בידו גט אשה, מסתבר שזה השטר שנתן לה.