מסכת גיטין, פרק ב, שיעור 19

שנינו במשנה, 'אין כותבין לא על נייר מחוק ולא על הדיפתרא, מפני שהוא יכול להזדייף. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין'. מבררת הגמרא, מַאן – מי הם המכונים במשנתנו חֲכָמִים, המכשירים גט היכול להזדייף. ומבארת, משנתנו כדעת רַבִּי אֶלְעָזָר הִיא, דְּאָמַר, עֵדֵי מְסִירָה כַּרְתֵי – עדי מסירת הגט הם הכורתים ומכשירים את הגט, ולשיטתו אין חשש בכך שהגט יכול להזדייף, שהרי בין כך אין הגט עצמו מוכיח את הגירושין ללא עדי המסירה, והם יזכרו מה היה כתוב בגט, ואם יזייפוהו, יעידו על כך שהזדייף. וְהַנֵּי מִילֵּי – ודין זה, שאין חוששים לזיוף, הוא רק בְּגִיטִּין, אֲבָל בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת ממון, בָּעִינַן – יש צורך שיהיו כתובים בכְּתָב שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּיף, כִּדְכַתְבִינָן לְעֵיל – וכפי שהתבאר לעיל. והטעם לכך, אף שגם בשטרות ממון יש עדי מסירה, כיון שנאמר לגבי שטרות ממון (ירמיהו לב יד) 'וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים', ושטר היכול להזדייף אינו ראוי לעמוד ימים רבים, שהרי לאחר זמן רב יתכן שישכחו עדי המסירה את הפרטים שהיו כתובים בשטר, ויבואו לסמוך על העדים החתומים בו, ויש לחשוש שמא בינתיים זייף בעל השטר את הכתב העליון, והשאיר את חותם העדים במקומו.

משנה

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִכְתּוֹב אֶת הַגֵּט, וַאֲפִילּוּ חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, ובגמרא יבואר כיצד ניתן לסמוך על כתיבתם, אף שאינם בני דעת. הָאִשָּׁה כּוֹתֶבֶת גִּיטָּהּ – האשה עצמה יכולה לכתוב את הגט שהיא עתידה להתגרש בו, ומקנה אותו לבעל, והוא נותנו לה לשם גירושין, וְהָאִישׁ כּוֹתֵב שׁוֹבְרוֹ – יכול הבעל לכתוב את ה'שובר', שבו כתוב ששילם לאשתו את דמי כתובתה לאחר הגירושין, ונותן אותו לאשה, ולאחר שאכן ישלם לה את דמי כתובתה, תתן לו את השובר כדי שתהיה לו ראיה על כך, ומבארת המשנה את הטעם לכך, לפי שֶׁאֵין קִיּוּם הַגֵּט אֶלָּא בְּחוֹתְמָיו, כלומר, כיון שעשייתו לגט כשר שניתן לגרש בו אינה נעשית בכתיבה לבד, אלא בחתימת העדים על גביו, או במסירתו לאשה בפני עדים, וכיון שחלק זה של החתמת העדים ומסירת הגט לאשה נעשה לאחר שנתנה האשה את הגט לבעל, אין חסרון בכך שהיא עצמה כתבה את נוסח הגט.

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהָבִיא אֶת הַגֵּט – להיות שלוחיו של הבעל להביא את הגט לאשתו, חוּץ מֵחֵרֵשׁ [שאינו שומע ואינו מדבר], שׁוֹטֶה, וְקָטָן, שאינם בני דעת, וְסוּמָא [ובגמרא יבואר טעם פסולו של סומא לשליחות זו], וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שאינו בתורת גיטין וקידושין, ואינו יכול להיעשות שליח לעניינם. קִבֵּל הַקָּטָן את הגט מהבעל כדי למוסרו לאשה לשם גירושין, וְהִגְדִּיל קודם שנתן את הגט לאשה, ונמצא שתחילת שליחותו היתה בפסול, וסופה בכשרות, וכן אם מסר הבעל את הגט לחֵרֵשׁ, וְקודם שמסר את הגט לאשה נִתְפַּקֵּחַ – התרפא והרי הוא שומע ומדבר, או שמסרו לסוּמָא, וְנִתְפַּתַּח – התרפא והחל לראות, או שמסרו לשׁוֹטֶה, וְנִשְׁתַּפָּה – נעשה שפוי בדעתו, לעוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְנִתְגַּיֵּיר, פָּסוּל, כיון שמינוי השליחות נעשה בזמן שהיו פסולים ואינם ראויים לשליחות זו, ואף שלאחר מכן הוכשרו, הרי באותו זמן לא חזר הבעל ומינה אותם לשליחות זו. אֲבָל אם מסר את הגט ליד שליח פִּקֵּחַ, וְנִתְחָרֵשׁ, וְחָזַר וְנִתְפַּתֵּחַ, ומסר את הגט לאשה לאחר שהבריא, או שמסרו לאדם שָׁפוּי, וְנִשְׁתַּטָּה, וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה, ואז מסרו לאשה, הרי הגט כָּשֵׁר. מסיימת המשנה ואומרת, זֶה הַכְּלָל בענינים אלו, כָּל שֶׁתְּחִילָּתוֹ וְסוֹפוֹ – קבלת הגט מיד הבעל ומסירתו ליד האשה, היו בְּדַעַת – בהיותו בן דעת, אף אם באמצע היו לו זמנים שהיה חרש או שוטה, מכל מקום הגט כָּשֵׁר.

גמרא

שנינו במשנה, 'הכל כשרים לכתוב את הגט, ואפילו חרש שוטה וקטן'. תמהה הגמרא, וְהָא לָאו בְּנֵי דֵּעָה נִינְהוּ – והרי אינם בני דעת, וכיון שכתיבת הגט צריכה להיות לשמה [והיינו לשם האיש, האשה, ולשם גירושין, וכפי שיבואר להלן (פרק שלישי)], כיצד ניתן לסמוך על מי שאינו בן דעת שיכתוב לשמה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב הוּנָא, וְהוּא – האופן שהכשירה משנתנו הוא בתנאי שֶׁבשעת כתיבת הגט הָיָה אדם גָּדוֹל ובן דעת עוֹמֵד עַל גַּבָּן ומלמדם לכתוב לשמה. מוסיפה הגמרא תנאי נוסף באופן זה, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, גם באופן זה, שגדול עומד על גביו, וְהוּא – ובתנאי, שֶׁשִּׁיֵּיר מְקוֹם הַתֹּרֶף – שהשאיר ולא כתב את מקום הגילוי של הגט, והיינו שמות האיש והאשה, המקום והזמן, אלא כתב רק את נוסח הגט הרגיל. וְכֵן אָמַר רַב הוּנָא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּעוּלָא. מוסיפה הגמרא ואומרת, וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אַף עַל פִּי שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו, הגט פָּסוּל, מִשּׁוּם דְּבָעֵינָן – יש צורך שתהא הכתיבה לִשְׁמָהּ, וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ עָבֵיד – עושה את הדברים על דעת עצמו, ולא לדעת הישראל העומד על גביו, בשונה מחרש שוטה וקטן הכותבים את הגט לדעת הגדול העומד על גבם, ולכן כתיבתם כשרה.