מסכת גיטין, פרק ג, שיעור 23

כפי שהתבאר במשנה, אם נכתב הגט שלא לשמה, הרי הוא פסול, ונחלקו אמוראים באילו מהאופנים המוזכרים במשנתנו האשה נפסלת לכהונה. פוסק הרי"ף את ההלכה בנידונים אלו: וְהִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, כּוּלָּן אֵינָן פּוֹסְלִין אותה לכהונה, חוּץ מִן האופן הָאַחֲרוֹן. ומבאר הרי"ף את הטעם לכך, ותחילה מבאר מדוע אנו פוסקים שהאחרון פוסל, והיינו באופן שיש לו שתי נשים, ונכתב הגט לשם איזו שירצה, דְּמִדְּחָזֵינַן לְכוּלְּהוּ דִּסְבִירָא לְהוּ – מכך שאנו רואים שכל האמוראים סוברים להלכה דְּהאופן האַחֲרוֹן פּוֹסֵל לכהונה, וְלֵיכָּא מַאן דְּפַלִּיג – ואין מי שחולק באופן זה אֶלָּא רַבִּי יוֹחָנָן לבדו, האומר שאפילו האופן האחרון אינו פוסל לכהונה, הֲוָה לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן יָחִיד וְכוּלְּהוּ רַבִּים – הרי רבי יוחנן הוא יחיד החולק על הרבים, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, דְּיָחִיד וְרַבִּים החולקים, הֲלָכָה כְּרַבִּים.

עתה מבאר הרי"ף מדוע אנו פוסקים שהאופן הראשון אינו פוסל, והיינו כשלא נכתב הגט כלל לשם גירושין, אלא נכתב על ידי סופרים המתלמדים, וּשְׁמוּאֵל נַמִּי – וגם שמואל, דְּאָמַר, אַף הָרִאשׁוֹן פּוֹסֵל, יָחִיד הוּא, שהרי כל שאר האמוראים אמרו שהאופן הראשון אינו פוסל, והרי הוא יחיד החולק על הרבים, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – ואין הלכה כמותו לענין זה.

וּלְגַבֵּי האופנים האֶמְצָעִיִּים שהוזכרו במשנתנו, והיינו כשנכתב הגט לשם איש ואשה אחרים, או לשם איש זה ואשתו האחרת, אַף עַל גַּב דְּרַב וּשְׁמוּאֵל תַּרְוַיְיהוּ סְבִירָא לְהוּ דְּפַּסְלֵיהּ – שניהם סוברים שגיטין אלו פוסלים לכהונה, מכל מקום כֵּיוָן דְּרַב אַסִי, וּזְעִירִי, וְרַבִּי יוֹחָנָן, כּוּלְּהוּ סְבִירָא לְהוּ דְּלָא פָּסְלֵי – כולם סוברים שאין גט זה פוסל לכהונה, הֲווּ לְהוּ רַב וּשְׁמוּאֵל מִיעוּטָא, וַהֲלָכָה כְּרַבִּים. הִילְכָּךְ – ולכן, להלכה, לֹא פָּסַל לכהונה אֶלָּא האופן האַחֲרוֹן בִּלְבַד, כשיש לו שתי נשים ששמותיהן שוים, ונכתב הגט לאיזו מהן שירצה.

משנה

אף על פי שהתבאר במשנה לעיל שיש צורך לכתוב את הגט לשם האיש והאשה, משנתנו מבארת שהתירו חכמים לסופרים להכין גיטין על ידי כתיבת כל נוסח הגט מלבד שמות האיש והאשה: סופר הַכּוֹתֵב טוֹפְסֵי גִּיטִּין, כדי שיהיו מוכנים לו בזמן שיבואו לפניו איש ואשה להתגרש, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ ריק את מְקוֹם כתיבת שם הָאִישׁ, וּמְקוֹם כתיבת שם הָאִשָּׁה, וּמְקוֹם כתיבת הַזְּמַן, שדברים אלו הם 'תורף' הגט ועיקרו, ואותם צריך הסופר לכתוב לשם האיש והאשה הבאים לפניו להתגרש, ולאחר שיצוונו הבעל לכתוב את הגט לשם גירושין אלו, ואינו יכול לכתוב דברים אלו קודם לכן.

על אף ששטרות ממון אינם צריכים להכתב 'לשמה', מכל מקום אין כותבים שטרות אלו לפני זמנם, מגזירת חכמים, שמא מתוך שיכתבו שטרות אלו, יבואו לכתוב גם גיטי נשים. ולכן, סופר הבא לכתוב שְׁטָרֵי מִלְוֶה [-הלואה], צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ ריק את מְקוֹם כתיבת שם הַמַלְוֶה, וּמְקוֹם כתיבת שם הַלּוֹוֶה, וּמְקוֹם כתיבת סכום הַמָּעוֹת של ההלואה, וּמְקוֹם כתיבת הַזְּמַן. שְׁטָרֵי מִקָּח – מכירת קרקע, צָרִיךְ שֶׁיַּנִּיחַ ריק את מְקוֹם כתיבת שם הַלּוֹקֵחַ [-הקונה] וּמְקוֹם כתיבת שם הַמּוֹכֵר, וּמְקוֹם כתיבת סכום הַמָּעוֹת, וּמְקוֹם כתיבת הַשָּׂדֶה הנמכרת, וּמְקוֹם כתיבת הַזְּמַן של המכירה, והטעם שהתירו חכמים לכתוב טופסי גיטין ושטרות הוא מִפְּנֵי הַתַּקָּנָה – מפני תקנת הסופר, שיהיו לו טפסי שטרות מוכנים, ובתנאי שישאיר את מקום ה'תורף' ריק. רַבִּי יְהוּדָה חולק ופּוֹסֵל בְּכֻלָּן, כיון שהוא גוזר בשטרות ממון משום גיטי נשים, וגוזר על כתיבת הטופס מחשש שיכתבו את התורף. רַבִּי אֶלְעָזָר מַכְשִׁיר בְּכֻלָּן – בכל שטרי הממון, לכתוב אפילו את התורף, כיון שהוא סובר שאין חשש שיטעו בין שטרות ממון לבין גיטי ממון, חוּץ מִגִּיטֵּי נָשִׁים, שבהם מודה רבי אליעזר שאסור לכתוב את התורף לפני ציווי הבעל, כיון שֶׁנֶּאֱמַר לגבי גיטי נשים (דברים כד א) 'וְכָתַב לָהּ', ודרשו מכך חכמים שצריכה כתיבת הגט להיות לִשְׁמָהּ.

גמרא

התבאר במשנה שנחלקו תנאים בדין כתיבת טופס ותורף בשטרות ממון. אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא, אָמַר רַב הַמְנוּנָא סַבָּא, אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר שמותר לכתוב בשטרות ממון אף את התורף, ואין גוזרים שלא לכתוב שטרות ממון מחשש שיבואו לכתוב גיטי נשים. קָרִי רַב עֲלֵיהּ דְרַבִּי אֶלְעָזָר – קרא רב על רבי אליעזר, טוּבִינָא דְּחַכִּימֵי – מאושר שבחכמים, שהלכה כמותו.