מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 38

שנינו במשנה, 'הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם'. תמהה הגמרא, וכי רק מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם צריכים העדים לחתום על הגט, הָא דְּאוֹרָיְיתָא הִיא – הרי מעיקר דין התורה צריכים העדים לחתום על השטרות, דִּכְתִיב – שהרי כך נאמר בנבואת ירמיה על כך שעוד עתידה הארץ להתיישב, 'שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ, וְכָתוֹב בַּסֵּפֶר וְחָתוֹם וְהָעֵד עֵדִים' (לב מד), הרי שיש צורך בחתימות עדים על גבי שטרות.

מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכה המשנה לומר דין זה מתקנת חכמים, אלא לְשיטת רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר, עֵדֵי מְסִירָה כַּרְתֵי – עד מסירת הגט מיד הבעל ליד האשה הם היוצרים את חלות הגט והגירושין, ולשיטתו באמת אין צורך בעדים שיחתמו על הגט, מאחר ועדי המסירה הם המקיימים את השטר, ומכל מקום תַּקִּינוּ רַבָּנָן עֵדֵי חֲתִימָה – תקנו חכמים שיהיו גם עדי חתימה על גבי הגט, כיון דזִמְּנִין דְּמַיְיתֵי סָהֲדֵי – לפעמים קורה שמתים עדי המסירה, אִי נַמִּי זִמְּנִין דְּאָזְלֵי לִמְדִינַת הַיָּם – וכן קורה לפעמים שהולכים עדים אלו לארץ רחוקה, ואם תרצה האשה להוכיח שהתגרשה, אינה יכולה להביאם שיעידו עבורה, ולכן תיקנו חכמים שבכל גט יחתמו עדים גם על שטר הגט עצמו, ובאופן זה עדותם מועילה להוכיח שהגט שבידה כשר, והיא מגורשת.

מוסיף הרי"ף ואומר, מֵהָא שַׁמְעִינָן – מדין זה יש לנו ללמוד, דְּכאשר בא הבעל לגרש את אשתו, לָא צְרִיכִינַן לְעֵדֵי מְסִירָה – אין צורך בעדי מסירה המעידים על מסירת הגט, אֶלָּא הֵיכָא דְּלֵיכָּא עֵדֵי חֲתִימָה – אלא רק במקום שאין עדי חתימה על הגט, אֲבָל הֵיכָא דְּאִיכָּא עֵדֵי חֲתִימָה – אבל במקום שיש עדים חתומים על הגט עצמו, סַגִּי – די בכך, בְּלֹא עֵדֵי מְסִירָה. וְהוּא – ובתנאי דְּנָפֵיק גִּיטָּא מִתּוּתֵי יָדַהּ – שהגט יוצא מתחת יד האשה, שאם לא כן אין חתימות העדים מוכיחות דבר, שהרי יתכן שהם חתמו על הגט כשהיה ביד הבעל, ועדיין לא מסרו לאשה לשם גירושין. אבל כאשר הגט בידה, והעדים חתומים עליו, הרי חתימותיהם מוכיחות שנכתב ונחתם כדין ביד הבעל, וכיון שהגט עתה בידה, זו ראיה שנמסר לה כראוי לשם גירושין.

מקשה הרי"ף על דבריו, וְאִם תֹּאמַר ותקשה, הָא אִיתְּמַר – הרי שנינו לעיל (פרק ראשון) מחלוקת זו, בִּפְנֵי כַּמָּה נוֹתְנוֹ לָהּ – בפני כמה נותן השליח של הבעל את הגט ליד האשה, רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי חֲנִינָא נחלקו בדין זה, חַד מהם אָמַר, בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְחַד מהם אָמַר, בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה. והרי כיון שיש חתימות בגט עצמו, יכול למסור לה את הגט ללא עדים כלל. ומתרץ, הָתָם – שם הטעם הוא מִשּׁוּם דְּבָעֵינָן לְקַיְּימוֹ – כיון שצריכים הדיינים לקיים גט זה שבא ממדינת הים, על ידי שיאמר השליח בפניהם 'בפני נכתב ובפני נחתם', אבל סתם גט הנמסר מיד הבעל ליד האשה, אף אם אין עליו עדים כלל, כשר. וְעוֹד תירוץ על קושיא זו, אמנם לְכַתְּחִלָּה בָּעֵינַן עֵדֵי מְסִירָה, וכמבואר במחלוקתם של רבי יוחנן ורבי חנינא, וְכִי קָאַמְרִינָן אֲנָן – ומה שאמרנו כאן, שדי בעדי חתימה אף ללא עדי מסירה, היינו רק לענין דִּיעֲבַד, שאם מסר הבעל את הגט לאשתו ללא עדי מסירה, ויש שם עדי חתימה, הרי היא מגורשת.

שנינו במשנה, 'הִתְקִין הִלֵּל פְּרוֹזְבּוּל וכו' מפני תיקון העולם'. תמהה הגמרא על תקנה זו, וּמִי אִיכָּא מִידִי – וכי יש אפשרות לעשות דבר כזה, דְּמִדְּאוֹרַיְיתָא – שמצד דין התורה מְשַׁמֶּטֶת שְׁבִיעִית את החוב, ואין הלוה חייב למלוה כלום, וְהִתְקִין הִלֵּל דְּלָא תְּשַׁמֵּיט שביעית את החוב, והרי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה באופן זה. אָמַר אַבַּיֵּי, תקנת הלל היתה בִּשְׁבִיעִית בַּזְּמַן הַזֶּה, שאינה נוהגת מן התורה, וְמשנתנו כדעת רַבִּי הִיא, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, נאמר בפסוק (דברים טו ב) 'וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה", ומכפל הלשון שנאמר 'וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט' יש ללמוד שבִּשְׁתֵּי שְׁמִיטּוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת שְׁמִטַּת קַרְקַע, שאסור לעבוד את עבודות הקרקע בשנה השביעית, וְאַחַת שְׁמִטַּת כְּסָפִים, שכל החובות פוקעים ואין הלוה חייב לשלם למלוה דבר, וכיון שהקישה אותם התורה ודימתה אותם זה לזה, יש ללמוד מכך, שרק בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע, והיינו בזמן שהיובל נוהג, כאשר רוב ישראל יושבים על אדמתם בארץ ישראל, אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, וְאילו בִזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע, והיינו כאשר אין היובל נוהג, אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, וכיון שבזמן בית המקדש השני לא היה היובל נוהג, ולא היתה שמיטת קרקע מן התורה, אף שמיטת כספים לא נהגה מן התורה. וְתַקִּינוּ רַבָּנָן דִּתְשַׁמֵּיט – ותקנו חכמים שמכל מקום תנהג שמיטת כספים, זֵכֶר לִשְׁבִיעִית, אך רָאָה הִלֵּל שֶׁהאנשים נִּמְנְעוּ מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה, מחשש שיפקע חובם בשביעית, עָמַד וְהִתְקִין פְּרוֹזְבּוּל, שעל ידי כתיבתו אין השביעית משמטת את החוב.