מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 40

משנה

עֶבֶד כנעני של ישראל, שֶׁנִּשְׁבָּה ביד גויים, וּפְדָאוּהוּ ישראלים אחרים, אם פדו אותו לְשׁוּם עֶבֶד – כדי שיהיה עבדם, יִשְׁתַּעְבֵּד. ואם פדו אותו לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם פדו אותו לשם עבדות ובין אם פדו אותו לשם חירות, יִשְׁתַּעְבֵּד, ובגמרא יבוארו טעמי מחלוקתם.

עֶבֶד כנעני שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתִּיקֵי לַאֲחֵרִים, כלומר, לוה האדון כסף מאחרים, וייחד את עבדו הכנעני לפרעון החוב ['אפותיקי' זהו קיצור לשון של המילים 'אַפֹּה תְּהֵא קָאִי', כלומר, כאן תהא עומד, שתגבה את החוב דווקא מדבר זה, וניתן לייחד לשם כך קרקע, עבד כנעני או בעל חיים], וְשִׁחְרְרוֹ, שׁוּרַת הַדִּין היא שאֵין הָעֶבֶד חַיָּב כְּלוּם, אֶלָּא מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ, וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶּן חוֹרִין, וְכוֹתֵב העבד שְׁטָר חוֹב עַל דָּמָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, העבד אֵינוֹ כּוֹתֵב שטר על דמיו, אֶלָּא הַמְשַׁחְרֵר: כותב שטר זה, ובגמרא יבואר מי הוא האדון ששחרר את העבד, ואת מי כופים לעשותו בן חורין, ומהו תיקון העולם שיש בכך.

גמרא

שנינו במשנה, 'עבד שנשבה ופדאוהו לשום עבד, ישתעבד. לשם בן חורין, לא ישתעבד'. מבררת הגמרא, בְּמַאי עַסְקִינָן – באיזה אופן עוסקת משנתנו, אִילֵימָא – אם תאמר שמדובר באופן שפדו את העבד משביו לִפְנֵי יֵאוּשׁ של האדון, אם כן קשה, כשפדאוהו לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, אַמַּאי – מדוע לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד, והרי עדיין לא יצא הוא מרשות אדונו הראשון, וראוי הוא שיחזור לרשותו. וְאֶלָּא אם תאמר שמדובר באופן שפדאוהו לְאַחַר יֵאוּשׁ של אדונו הראשון, ולכן כשפדו אותו לשם בן חורין הוא יוצא לחירות, אם כן יקשה על האופן שפדאוהו לְשֵׁם עֶבֶד, אַמַּאי – מדוע יִשְׁתַּעְבֵּד, והלא כיון שאדונו התייאש ממנו, אינו יכול עוד לחזור ולהשתעבד בו.

מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, לְעוֹלָם מדובר במשנתנו באופן שפדאוהו לְאַחַר יֵאוּשׁ, וכיון שהתייאשו ממנו בעליו, יצא מרשותם, ואם פדו אותו לְשֵׁם עֶבֶד, יִשְׁתַּעְבֵּד לְרַבּוֹ שֵׁנִי, שפדאו כדי לזכות בו לעצמו. ואם פדו אותו לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין, לֹא יִשְׁתַּעְבֵּד לֹא לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן וְלֹא לְרַבּוֹ שֵׁנִי, והטעם לכך, לְרַבּוֹ שֵׁנִי לֹא ישתעבד, דְּהָא לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין פַּרְקֵיהּ – שהרי פדאו כדי שיהיה בן חורין, ולא כדי להשתעבד בו. וגם לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן לֹא ישתעבד, דְּהָא לְאַחַר יֵאוּשׁ הֲוָה – שהרי כבר התייאש ממנו. ומבאר רבא לפי זה את המשך דברי המשנה, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, בֵּין אם פדאו לְשֵׁם עֶבֶד ובֵין אם פדאו לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין יִשְׁתַּעְבֵּד לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן, והטעם לכך הוא כִּדְחִזְקִיָּה, דְּאָמַר, מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ חכמים שבֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יִשְׁתַּעְבֵּד לרבו הראשון, כדי שֶׁלֹּא יְהֵא כָּל אֶחָד וְאֶחָד מהעבדים הוֹלֵךְ וּמַפִּיל עַצְמוֹ בכוונה לִגְיָיסוֹת – לידי חיילים גויים, שיקחו אותו בשבי, וּמַפְקִיעַ עַצְמוֹ מִיַּד רַבּוֹ, על ידי שיבואו יהודים אחרים ויפדו אותו מהשבי.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וַחֲזֵינַן לְגָאוֹן – וראינו לדברי רב האי גאון, דְּקָא פָּסַק הִילְכְתָא כְּרַבָּנָן – שפסק הלכה כחכמים, שאם פדאוהו לשם עבד, ישתעבד לרבו השני, ואם פדאוהו לשם חירות, יוצא הוא לחירות, וטעמו הוא דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו כלל זה, שיָחִיד וְרַבִּים החולקים, הֲלָכָה כְּרַבִּים.

[לח.] דין נוסף בענין עבד שנשבה ביד גויים: אָמַר רַב שָׁמֶן בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עֶבֶד שֶׁבָּרַח מִבֵּית הָאֲסוּרִין של גויים, יָצָא לְחֵירוּת, וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁכּוֹפִין אֶת רַבּוֹ היהודי, וְכוֹתְבִין לוֹ גֵּט חֵרוּת, וְדין זה הוא דַוְקָא לְאַחַר יֵאוּשׁ של רבו הראשון. וְאִי קַשְׁיָא לָךְ – ואם יקשה לך שיש כאן סתירה מדבריו דְרַבִּי יוֹחָנָן הללו אַדבריו דְּרַבִּי יוֹחָנָן לעיל, דְּהָתָם – שהרי שם, בסוגיא הקודמת, אָמַר רבי יוחנן שהֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר שבין אם פדאוהו לשם עבדות ובין אם פדאוהו לשם חירות יִשְׁתַּעְבֵּד לְרַבּוֹ הרִאשׁוֹן, וְאילו הָכָא – כאן, אָמַר שיָצָא לְחֵירוּת. לָא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הדברים, וטעם החילוק, כיון דהָתָם טַעֲמָא מַאי – מה הטעם שאמר שם רבן שמעון בן גמליאל שיִשְׁתַּעְבֵּד העבד לְרַבּוֹ הרִאשׁוֹן, הרי זהו מִשּׁוּם דבריו דְּחִזְקִיָּה, שאם לא נאמר כן יש לחשוש שכל עבד יפיל עצמו בכוונה לשבי הגויים כדי שיפדוהו היהודים ויצא לחירות, הָכָא – אך כאן, בדין השני שאמר רבי יוחנן, לֵיכָּא לְמִיגְזַר מִשּׁוּם דְּחִזְקִיָּה – אין מקום לגזירתו של חזקיה, והטעם לכך, הַשְׁתָּא לִקְטָלָא מָסַר נַפְשֵׁיהּ – שהרי בכך שברח מבית האסורים הכניס עצמו לסכנת מיתה, שאם היו תופסים אותו היו הורגים אותו, אַפּוֹלֵי מַפִּיל נַפְשֵׁיהּ לִגְיָיסוֹת – וכי יתכן שהוא עצמו הפיל את עצמו בשבי, והרי רואים שהוא מוכן למסור נפשו למות כדי לצאת מהשבי, וכיון שלא שייך טעמו של חזקיה, חוזר הדין להיות כדברי חכמים, שאם כבר התייאש רבו הראשון, יצא לחירות.