מסכת גיטין, פרק ד, שיעור 49

משנה

משנתנו ממשיכה לעסוק בדינם של עבדים כנעניים: הַמּוֹכֵר את עַבְדּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אוֹ אפילו לְיהודי הדר בחוּצָה לָאָרֶץ, כיון שכעבדו של גוי, או כעבד של יהודי הגר בחוץ לארץ, יקשה על העבד לקיים את המצוות כתיקונם, ולכן, יָצָא העבד בֶּן חוֹרִין, כלומר, קנסו חכמים את האדון הראשון, שיתחייב לפדותו ולשלם את דמיו לגוי, ולהוציאו לחירות. וכן באופן שמכרו ליהודי הגר בחוץ לארץ, קנסו את השני, הדר בחוץ לארץ, שעליו לשחרר את העבד.

אֵין פּוֹדִין – אסרו חכמים לפדות אֶת הַשְּׁבוּיִין ביד הגויים, יָתֵר עַל דְּמֵיהֶן הרגילים, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, [והגמרא הסתפקה מהו תיקון העולם, האם כיון שאם יראו הגויים שהיהודים משלמים ממון רב על שבוייהם, יותר ממחירם של שבויים אחרים, יוסיפו וישבו יהודים רבים כדי להרויח מכך ממון רב. או שהטעם הוא כדי שלא להטיל על הציבור הוצאות גדולות של פדיון שבויים אלו].

אֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין מידי שוביהם, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם, שמא לאחר זמן ישבו הגויים יהודים אחרים, ויכבידו עליהם בשלשלאות של ברזל, כדי שלא יוכלו להבריחם. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לא אמרו דין זה אלא מִפְּנֵי תַּקָּנַת שְׁבוּיִין שכבר נמצאים ביד הגויים עתה, שמא יכבידו עליהם מחמת כעסם, אבל אם אין עתה שבויים נוספים, אין חוששים שמא יכבידו על שבויים שישבו בעתיד.

אֵין לוֹקְחִין [-קונים] סְפָרִים [-ספרי תורה] וּמְזוּזוֹת מִן הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שגנבום מיד יהודים, יָתֵר עַל דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם [וגם כאן שייכים שני הטעמים שנאמרו לעיל, או מחשש שיגרום להם הדבר לגנוב עוד ספרי תורה ומזוזות, או משום דוחק הציבור, שיצטרכו להוציא ממון רב עבור פדיית כתבי הקודש].

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, הַמּוֹכֵר את עַבְדּוֹ הכנעני לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, יָצָא העבד לְחֵירוּת, כמבואר במשנתנו, וּמוסיפה הברייתא ומבארת שאין הכוונה שיוצא מאליו לחירות, אלא צָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן.

הגמרא מבארת עתה שיש אופן שבו מותר לאדון ליטול מהגויים את דמי עבדו: שָׁלַח רַבִּי אַמִּי הלכה זו, מִינִי [-ממני], אַמִּי בַּר נָתָן, תּוֹרָה יוֹצְאָה – תצא הוראה זו לְכָל יִשְׂרָאֵל, עֶבֶד כנעני, שֶׁהִפִּיל עַצְמוֹ בכוונה לִגְיָיסוֹת של עובדי כוכבים, וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ מהם, לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מֻתָּר לאדון היהודי לִיטּוֹל מהגויים את דָּמָיו, וְכוֹתֵב שטר מכירה עליו, וּמַעֲלֶה בְּעֶרְכָּאוֹת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שיחתמו על שטר זה, אף על פי שיש להם חשיבות בכך. והטעם לכך, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם את ממונו, שהרי העבד עצמו בין כך נמצא בידיהם, ולא אירע הדבר בפשיעתו של האדון אלא בפשיעתו של העבד עצמו, אינו צריך להפסיד מחמת כן את דמי העבד, ורשאי ליטול מהם את שוויו.

כפי שהתבאר במשנה ובברייתא, אדם המוכר את עבדו לגויים, צריך לשחררו. אמנם כל זמן שהעבד ביד הגויים אין כל תועלת בשטר השחרור שיכתוב לו, ולכן עליו לקנותו תחילה בחזרה מיד הגויים המחזיקים בו, ואז יוכל להוציאו לחירות. הגמרא מבארת עתה בכמה ממון עליו לקנותו: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, הַמּוֹכֵר את עַבְדּוֹ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שחייבוהו לפדותו מהם ולהוציאו לחירות, קוֹנְסִין אוֹתוֹ לשלם תמורתו אפילו עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, אם דורשים עליו הגויים סכום הגדול עשר פעמים משוויו האמיתי של העבד, חייב הוא לשלם זאת. אך יותר מסכום זה, אין מחייבים אותו לשלם.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים, שדבר זה אסור מתקנת חכמים [שמא יבוא להשאיל להם בהמה גסה ויעשה בה הגוי מלאכה בשבת, ויש בכך איסור ליהודי, שהרי היהודי מוזהר על שביתת בהמתו בשבת. ועוד, שיתכן שישאיל לו את בהמתו בערב שבת עם חשיכה, ויגער בה הבעלים היהודי בקולו ויגרום לה שתלך, ובכך יעבור על איסור תורה של 'מְחַמֵּר'], ולכן אם עבר על איסור זה ומכר את הבהמה הגסה לגוי, קוֹנְסִין אוֹתוֹ לקנות את הבהמה מהגוי אפילו עַד מֵאָה בְּדָמֶיהָ, כְּלוֹמַר, שֶׁמְּחַיְּיבִין אוֹתוֹ לְהַחֲזִירָהּ מִיַּד הַלּוֹקֵחַ, וְאִם אֵינוֹ מְקַבֵּל מִמֶּנּוּ – אם אין הגוי מתרצה להחזירה תמורת הסכום ששילם עליה, מוֹסִיף היהודי בְּדָמִים עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְמֵאָה פעמים בַּדָּמִים שֶׁנָּטַל מִמֶּנּוּ, שאם שילם עליה הגוי עשרה דינרים, צריך היהודי לשלם עליה אפילו אלף דינרים, וְאִם לֹא הֶחֱזִיר לוֹ אַחַר כָּךְ, אפילו בסכום כזה, פּוֹטְרִין אוֹתוֹ. [וטעם החילוק בין עבד כנעני לבהמה גסה, כיון שבעבד כנעני אין הדבר מצוי כל כך שימכרנו לגוי, לא קנסוהו אלא עד עשרה בדמיו, ולא יותר. אבל בבהמה גסה, שהדבר מצוי יותר, קנסוהו עד מאה בדמיה (ר"ן)].

וַחֲזֵינַן לְגָאוֹן – וראינו לדברי רב האי גאון, דְּקָאָמַר בענין זה, לָא מַגְבִּינַן הַאי קְנָסָא – אין גובים ומחייבים קנס זה, של פדיית עבד כנעני או בהמה גסה מיד הגויים, אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, ששם דנים דיני קנסות, אֲבָל בְּחוּץ לָאָרֶץ, לֹא, כיון דְּלָא מַגְבִּינַן קְנָסָא בְּבָבֶל – אין גובים כלל קנסות בבבל, או בשאר חוץ לארץ.

בְּעָא מִינֵּיהּ – שאל ממנו רַבִּי יִרְמְיָה מֵרַבִּי אַסִי שאלה זו, מָכַר האדם את עבדו הכנעני או את בהמתו לגוי, וָמֵת, מַהוּ שֶׁיִּקְנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו לפדות את העבד או את הבהמה מיד הגויים. וּפָשַׁט לֵיהּ רבי אסי את ספיקו ואמר לו, לְדִידֵיהּ – את האדם עצמו, שעבר איסור ומכר את העבד או את הבהמה, קָנְסוּ רַבָּנָן, לִבְרֵיהּ – אבל את בנו, שלא עשה בעצמו כל איסור, לֹּא קָנְסוּ רַבָּנָן.