מסכת גיטין, פרק ה, שיעור 55
שנינו במשנה שאין גובים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, מביאה הגמרא דין נוסף בענין זה: אָמַר מַר זוּטְרָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב נַחְמָן, מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב נַחְמָן, שְׁטָר חוֹב הַיּוֹצֵא עַל הַיְתוֹמִים, שלוה אביהם ממון ולא פרעו, ומוטל עליהם לשלם חוב זה מהקרקעות שירשו מאביהם, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בּוֹ – בשטר החוב, שיגבו את החוב משְׁבַח – מהנכסים המשובחים, כלומר, מעידית שבנכסי הלוה, מכל מקום כיון שאינו גובה עתה מהלוה עצמו, אלא מהיתומים שירשו אותו, אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מִן הַזִּבּוּרִית. וְרָבָא פָּלִיג עֲלֵיהּ – חולק על רב נחמן בדין זה, וסובר שמה שאמרו חכמים שהגובה מיתומים גובה זיבורית היינו רק בשטר חוב סתם, אבל אם התחייב הלוה בשטר בפירוש שיגבה ממנו המלוה מן העידית, התחייבותו קיימת אף לגבי נכסי היתומים, וגובים מהעידית שבנכסים שירשו מהאב, וְאַקְשֵׁי לֵיהּ – והקשתה הגמרא על דברי רבא, וּפָרִיק – ותירצה הגמרא ויישבה את דברי רבא, הִילְכָּךְ הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ – הרי זו ראיה שהלכה כדבריו, ומחמת כן טרחה הגמרא ליישב את שיטתו. וְאִיכָּא לְמֵימַר – אמנם מאידך יש לומר, כֵּיוָן דְּאַבַּיֵי וְרַב נַחְמָן קָיְימֵי בַּחֲדָא שִׁיטְּתָא – עומדים שניהם בשיטה אחת, וסוברים שאף על פי שכתוב בפירוש בשטר שיגבה המלוה מעידית, אם מת הלוה גובה המלוה מהיתומים מזיבורית, הֲוָה לֵיהּ יָחִיד לְגַבַּיְיהוּ – נמצא שדעת רבא היא שיטת יחיד נגדם, וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ואין הלכה כרבא, וְהַהִיא פֵּירוּקָא דְּפָרִיק – ומה שתירצה הגמרא לשיטת רבא, שִׁינּוּיָא הִיא – תירוץ בעלמא הוא, ליישב את שיטתו, אך אין הלכה כמותו.
כפי שהתבאר במשנתנו, הבא לגבות מנכסי יתומים, גובה מן הזיבורית, ובגמרא נחלקו אם דין זה הוא דוקא ביתומים קטנים, או אפילו ביתומים גדולים. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, לשון 'יְתוֹמִים' שֶׁאָמְרוּ חכמים בדינים אלו, היינו אפילו ביתומים גְּדוֹלִים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שדין זה נוהג ביתומים קְטַנִּים, בֵּין לְענין שְׁבוּעָה, שהבא לגבות מהם את חובו של אביהם, אף על פי שיש שטר חוב בידו, מכל מקום צריך הוא להשבע תחילה שלא פרע לו אביהם חוב זה, בֵּין לְענין זִבּוּרִית, שאין גובים מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית, ואפילו הם יתומים גדולים. [בסתם מלוה תיקנו חכמים שיגבה מבינונית, כדי שלא תנעל דלת בפני לווים, וכפי שהתבאר בגמרא לעיל. ומכל מקום ביתומים העמידו חכמים את הדין כפי דין התורה, שבעל חוב גובה מזיבורית, ולא חששו שיימנעו בני אדם מלהלוות מחמת כן, לפי שאין אדם חושש שימות הלוה, ולא ימנע מלהלוות לו מחמת חשש זה].
שנינו במשנה, 'אֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, וַאֲפִילּוּ הֵן זִבּוּרִית'. מבארת הגמרא על סתימת לשון המשנה, וְלֹא שְׁנָא מֶכֶר וְלֹא שְׁנָא מַתָּנָה – ואין שינוי וחילוק בין אופן שמכר הלוה את הקרקע לבין אופן שנתנה במתנה, ובין מהקונה ובין ממקבל המתנה אין גובים כל זמן שיש ללוה עצמו נכסים, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, שְׁכִיב מְרַע [-חולה הנוטה למות] שֶׁאָמַר בצוואתו, תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי, וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת זוז לִפְלוֹנִי, וְאַרְבַּע מֵאוֹת לִפְלוֹנִי, ואין לו ממון רב כל כך בנכסים שהשאיר במיתתו, אֵין אוֹמְרִים שכָּל הַקּוֹדֵם להיות מוזכר בַּשְּׁטָר זָכָה ליטול ראשון, אלא נוטלים בנכסים לפי חשבון, וכגון אם הניח ארבע מאות וחמישים זוז בלבד, שזה חצי מהסכום שהיו צריכים לקבל, נוטל כל אחד חצי ממה שהיה צריך לקבל, הראשון נוטל מאה, השני מאה וחמישים, והשלישי מאתים, לְפִיכָךְ אם יָצָא עָלָיו שְׁטָר חוֹב, גּוֹבֶה מִכּוּלָּן לפי אותו חשבון, וכל מי שקיבל סכום גדול יותר במתנה זו, משלם סכום גדול יותר בחוב זה. אֲבָל אִם אָמַר השכיב מרע, תְּנוּ מָאתַיִם זוּז לִפְלוֹנִי, וְאַחֲרָיו שלש מאות זוז לִפְלוֹנִי, וְאַחֲרָיו ארבע מאות זוז לִפְלוֹנִי, כיון שאמר בכל אחד לשון 'ואחריו', הרי היתה כוונתו שיטלו כסדר זה, ולכן אם לא הניח די ממון כפי הסכומים שכתב להם, אוֹמְרִים שכָּל הַקּוֹדֵם בַּשְּׁטָר זָכָה, ותחילה נוטל הראשון מאתים, ואם נשאר נוטל השני שלש מאות, והשלישי ארבע מאות, לְפִיכָךְ, אם יָצָא עָלָיו שְׁטָר חוֹב, גּוֹבֶה תחילה מִן הָאַחֲרוֹן, כיון שבזמן שקיבל הראשון את מתנתו היו שאר הנכסים נחשבים כ'בני חורין' לגבי מה שקיבל, וגובים מהם תחילה, ואם אֵין לוֹ מספיק כדי לתת את דמי כל החוב, גּוֹבֶה מִשֶּׁלְּפָנָיו, שאף מתנתו נחשבת כ'בני חורין' לגבי הראשון, ורק אם אֵין גם לוֹ, גּוֹבֶה מִשֶּׁלִּפְנֵי פָּנָיו, שהוא המקבל הראשון. ובדין זה, גובה הבעל חוב כסדר האמור, וְאַף עַל גַּב דְּקַמָּא – הראשון, נטל שדה בֵּינוֹנִית, שהיא השדה הראויה לבעל חוב, וּבָתְרָא – ואילו האחרון נטל שדה זִבּוּרִית, מכל מקום מִזִּבּוּרִית גָּבֵי – גובה הוא מן הזיבורית, מִבֵּינוֹנִית לָא גָּבֵי – ואינו גובה מהבינונית. שַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ויש למוד מדין זה, דִּבְמַתָּנָה נָמֵי עַבוּד רַבָּנָן תַּקַּנְתָּא – שגם במקבלי מתנה תיקנו חכמים שאין גובים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, ולכן גובים תחילה ממקבלי המתנה האחרונים, שנכסיהם היו 'בני חורין' בזמן שנכסי המקבלים הראשונים היו כבר 'משועבדים', מאחר וניתנו להם במתנה תחילה. וְכֵן הִילְכְתָא – וכך היא ההלכה. וְאַף עַל גַּב דְּדָחֵינַן וְאוֹקִימְנָא בְּבַעַל חוֹב – והגם שהגמרא דחתה ראיה זו, ואמרה שמדובר בבעלי חובות ולא במקבלי מתנה [והעמידה זאת הגמרא באופן שאמר אותו שכיב מרע כיצד לפרוע את חובותיו, ואין ידוע מי קדם בחובו כיון שאין להם שטרות חוב], אִי נַמִּי – ועוד תירצה הגמרא, שהאמור בברייתא 'גובה מן האחרון' כוונתה שאֵין נִפְסָד אֶלָּא אַחֲרוֹן, כלומר, שאף אם יגבה הבעל חוב מהראשון, יחזור הוא ויגבה את חלקו מהאחרון, כיון שהנותן הקדימו במתנתו כדי שתהא מתנתו קיימת ועדיפה ממתנתם של הבאים אחריו, אִי נַמִּי – ועוד תירצה הגמרא, שמדובר בְּאופן דְשָׁווּ קַרְקָעוֹת לַהֲדָדֵי – שכל הקרקעות שוות, שהיו כולן עידית, או כולן בינונית או כולן זיבורית, ובאופן זה גובה מהאחרון, אף על פי שתירצה הגמרא את שלשת התירוצים הללו, הַהִיא דְּחִיָּיתָא בְּעָלְמָא הִיא – אין אלו אלא דחיות בעלמא, וְלָא סָמְכִינָן עֲלַהּ – ואין סומכים עליהן לענין הדין, אלא הדין הוא כפשטות האמור בברייתא, שגם לגבי מתנה תיקנו חכמים שאין גובים ממקבלי המתנה כשיש נכסים בני חורין ביד הלוה, ולכן כשיש כמה מקבלי מתנה בזה אחר זה, גובים תחילה מהאחרון, ורק אם לא נפרע החוב על ידי מתנתו, גובים כן מזה שלפניו.
(ספר יוחסין)
