מסכת גיטין, פרק ה, שיעור 57

משנה

משנתנו מביאה דינים נוספים שהם מפני תיקון העולם: יְתוֹמִים קטנים, שֶׁסָּמְכוּ עצמם אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, שיטפל בכל צרכיהם, אף שלא מינהו אדם בפירוש לאפוטרופוס, אוֹ שֶׁמִּנָּה לָהֶן אֲבִיהֶן קודם מותו אדם מסוים כאַפּוֹטְרוֹפּוֹס, חַיָּב אותו אדם לְעַשֵּׂר – להפריש תרומות ומעשרות מפֵּרוֹתֵיהֶן של היתומים, העומדים לאכילה.

אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, לאחר שסיים את תפקידו וגדלו היתומים, ומחזיר להם את נכסיהם, יִשָּׁבַע שלא נטל לעצמו מממונם כלום, כיון שחששו חכמים שיורה היתר לעצמו ליטול מממונם, מאחר והוא טורח עבורם, ולא חששו שמא יימנעו בני אדם מחמת כן מלשמש כאפוטרופוסים, מאחר ואבי היתומים מינהו לכך, בודאי עשה לו האב טובה מסוימת, שמחמתה הוא מיטיב עמו, ולא ימנע מחמת חיוב שבועה מלהיטיב עם יתומיו. אבל אם מִינּוּהוּ בֵּית דִּין, לֹא יִשָּׁבַע, מחשש שיימנעו בני אדם מלשמש כאפוטרופוסים, כדי שלא להתחייב בשבועה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, חִלּוּף הַדְּבָרִים, אם מינה אותו אבי היתומים, אין לחייבו שבועה, מחשש שימנע מלעשות כן, מאחר ואין לו כל תועלת מכך. אך אם מינוהו בית דין, חייב להשבע, כיון שיש לו כבוד בכך שהכל רואים שבית דין מחשיבים אותו לאדם נאמן וסומכים עליו, ואף אם יתחייב שבועה, לא יגרום לו הדבר להימנע מלשמש כאפוטרופוס.

הַמְטַמֵּא פירות טהורים של חבירו, ונפחת ערכם, וְהַמְדַמֵּעַ – מערב פירות תרומה בפירות חולין של חבירו, ונפחת ערכם, שהרי אינם ראויים עתה אלא לכהנים, המותרים באכילת תרומה, וְהַמְנַסֵּךְ יין של חבירו לעבודה זרה, ואוסרו בהנאה, אם עשה דברים אלו בְּשׁוֹגֵג, פָּטוּר, כיון שזהו היזק שאינו ניכר, ואינו נחשב 'נזק' לגבי חיוב תשלומים בדיני אדם [אך בדיני שמים, חייב לשלם]. ואם עשה כן בְּמֵזִיד, חַיָּב, ותקנת חכמים היא זו, שלא יהא כל אדם הרוצה להזיק לחבירו מזיקו בהיזק שאינו ניכר, ואומר פטור אני.

הַכֹּהֲנִים שֶׁפִגְּלוּ בַמִּקְדָּשׁ – שפסלו קרבן של אדם על ידי מחשבה, כגון שחשבו בזמן השחיטה שייאכל חוץ למקומו, או לאחר זמנו, אם עשו כן מְזִידִין, שידעו שהקרבן נפסל בכך, חַיָּבִין לשלם לו דמי קרבנו [ואף בקרבן נדבה, שאינו חייב להביא קרבן אחר תחת הפסול, מכל מקום קשה בעיניו הדבר, שהרי רצה להביא דורון לפני ה'], ואף זה קנס חכמים הוא, כדי שלא ינהגו כן. וְשׁוֹגְגִים – אך אם פיגלו בשוגג, הרי הם פְּטוּרִין, כיון שזהו היזק שאינו ניכר, ואינו נחשב נזק.

גמרא

שנינו במשנה, 'יתומים שסמכו אצל בעל הבית, או שמינה להן אביהן אפוטרופוס, חייב לעשר פירותיהן'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, אַפּוֹטְרוֹפִּין, תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין כדי לְהַאֲכִיל, כלומר, מהפירות העומדים לאכילה, שזהו צורך היתומים, אֲבָל לֹא – אינם רשאים לעשר את הפירות המיועדים לְהַנִּיחַ לזמן אחר, כיון שאין בכך צורך ליתומים כעת. וּמוֹכְרִין האפוטרופסים מנכסי היתומים בְּהֵמָה, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת כנעניים, בָּתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים, כדי לְהַאֲכִיל את היתומים, אם אין להם ממון שניתן להשתמש בו לצורך מזונותיהם, אֲבָל לֹא לְהַנִּיחַ – אינם רשאים למכור מנכסי היתומים כדי להניח את הממון לזמן אחר. וְעוֹשִׂין לָהֶן מנכסי היתומים סוּכָּה, וְלוּלָב, וְצִיצִית, וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה – סכום קצוב וידוע, לְאַיְתּוּיֵי שׁוֹפָר – ובאה בכך הברייתא לרבות שופר, וְלוֹקְחִין – קונים עבורם סֵפֶר תּוֹרָה, תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָּה, לְאַיְתּוּיֵי – ובאה הברייתא לרבות בלשון זו גם מְגִלָּה – מגילת אסתר, וְאֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶן צְדָקָה – אין נותנים צדקה מנכסי היתומים, כיון שזו מצוה שאין לה קיצבה, וְאֵין מַפְדִּין עֲלֵיהֶן אֶת הַשְּׁבוּיִין – אין משתמשים בממונם לפדיון שבויים, וְכן אין משתמשים בנכסיהם לכָל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה, לְאַיְתּוּיֵי – ובאה הברייתא לרבות בכך תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים, שאין מוציאים מממון היתומים לצורך כך. וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לָדוּן לְחוֹב עַל מְנָת לִזְכוֹת בְּנִכְסֵי יְתוֹמִים, כלומר, אינם רשאים לרדת לדין עם בעלי דינם של הנתבעים, אף אם דעתם לזכות בדין תורה זה, כיון שיתכן שיתחייבו בו ויפסידו היתומים. וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכֹּר בְּרָחוֹק וְלִגְאֹל בְּקָרוֹב – למכור קרקעות רחוקות ולקנות קרובות, בְּרַע וְלִגְאֹל בְּיָפֶה – או למכור קרקעות גרועות ולקנות טובות, הגם שלכאורה זו טובה עבור היתומים, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם שאינם רשאים לעשות כן, דִּילְמָא מִישְׁתַּדְּפֵי – שמא יתקלקלו הקרקעות שקנו עבור היתומים, ונמצא שהם מפסידים. וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכֹּר שָׂדוֹת, וּלהשתמש בכסף זה כדי לִיקַּח [-לקנות] עֲבָדִים, כיון שהקרקעות קיימות לעולם ומוטב שישארו ברשות היתומים, אֲבָל מוֹכְרִים הם עֲבָדִים וְלוֹקְחִין בָּהֶן שָׂדוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק על הדין האחרון ואוֹמֵר, אַף לֹא – אינם רשאים גם לִמְכֹּר עֲבָדִים וְלִיקַּח בָּהֶן שָׂדוֹת, מַאי טַעֲמָא – ומה טעמו של רבן שמעון בן גמליאל, כיון שיש לחשוש דִּילְמָא לָא מְשַׁפְּיָאן – שמא לא יהיו השדות הללו שקטות ביד היתומים, אלא יצא עליהם ערעור. וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיא עֲבָדִים כנעניים של היתומים לְחֵירוּת, כיון שרק הבעלים יכול לשחרר את העבדים, וכיון שהבעלים קטנים, אין בכח האפוטרופוס להוציאם לחירות, אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָם לַאֲחֵרִים, שהרי יש בכוחם למכור מנכסי היתומים לצורך מזונותיהם, וְאותם אֲחֵרִים, אם רצונם בכך, מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי, כשם שיש כח לאפוטרופוס למכור את העבד לאחרים, אַף הוּא – העבד עצמו, נוֹתֵן לאפוטרופוס את דְּמֵי עַצְמוֹ, וְיוֹצֵא לחירות, מִפְּנֵי שֶׁהוּא – האפוטרופוס, נחשב כְּמוֹכְרוֹ לוֹ – כאילו מכר את העבד לעבד עצמו, וכיון שהוא ברשות עצמו יצא לחירות. וְצָרִיךְ לְחַשֵּׁב עִמָּהֶן בָּאַחֲרוֹנָה – כאשר גדלו היתומים, ומחזיר להם האפוטרופוס את כל הנכסים, צריך הוא לעשות להם חשבון על כל ההוצאות שהוציא עבורם, ולהשבע שלא נשאר בידו כלום, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵינוֹ צָרִיךְ.

וְאֵין עוֹשִׂין אַפּוֹטְרוֹפִּין נָשִׁים, כיון שאין דרכן לצאת ולבוא ולטרוח עבור היתומים, וַעֲבָדִים, כיון שאינם נאמנים, וּקְטַנִּים, כיון שאינם בני דעת. וְאִם מִינָּן אֲבִי יְתוֹמִים לפני מותו, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

פוסק הרי"ף את ההלכה לענין החישוב שעושה האפוטרופוס עם היתומים כשמחזיר להם את הנכסים: חֲזֵינַן לְגָאוֹן דְּקָא פָּסַק הִלְכְתָא – ראינו לדברי רב האי גאון שפסק הלכה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שאינו מחשב עמהם באחרונה, וְקָאֲמַר בביאור טעמו, לָא אַמְרִינָן – לא אמרו כלל זה שהֲלָכָה כְּרַבִּי, אֶלָּא לְגַבֵּי חֲבֵירוֹ – כאשר נחלק על אחד התנאים מחבריו, אֲבָל לְגַבֵּי אָבִיו – כאשר חולק הוא על אביו, רבן שמעון בן גמליאל, לֹא – אין הלכה כמותו, אלא כאביו.