מסכת הוריות, חזרה, פרק א

פרק א, משנה א: בית דין שטעו והורו היתר בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, והלך יחיד ונהג כן מחמת הוראתם, בין אם בית דין עצמם נהגו כן ובין שלא נהגו כן בעצמם, היחיד פטור. אך אם אחד מחברי הסנהדרין או תלמיד הראוי להוראה ידע שטעו, ואף על פי כן חשב שצריך לנהוג כדבריהם, ועשה כן, חייב חטאת ככל חוטא בשגגה. והכלל בזה, שהנוהג היתר מחמת הוראת בית דין, פטור. והנוהג היתר מחמת דעת עצמו, חייב.
משנה ב: בית דין שטעו בהוראתם ואחר כך חזרו בהם והורו כדין, והיה יחיד שלא שמע שחזרו בהם והמשיך לנהוג היתר בדבר שלפי האמת הוא אסור, לדעת רבי שמעון פטור הוא מקרבן, לרבי אליעזר ורבי עקיבא הדבר תלוי, אם היה בביתו ולא בירר את הדבר, חייב חטאת, אך אם היה במדינת הים, או שהיה בדרכו לשם, ומחמת טירדתו לא בירר את הדבר, פטור. ולבן עזאי אם כבר הלך למדינת הים, פטור. אך אם רק הכין עצמו ללכת, אף שהיה טרוד, חייב.

משנה ג: פר העלם דבר של ציבור בא רק במקום שהוראת בית דין היתה בחלק מהמצוה, וכגון שהורו שהרואה דם בלילה אינה נטמאת, או שאמרו שהזורק ומושיט בשבת מרשות לרשות פטור, או שאמרו שהמשתחוה לעבודה זרה בלא פישוט ידים ורגלים פטור, אבל אם הורו שאין כלל נדה או שבת או עבודה זרה בתורה, אותם שנהגו על פיהם מביאים חטאת כדין יחיד החוטא.

משנה ד: אם הורו בית דין היתר בדבר שזדונו כרת, וידע אחד מחברי הסנהדרין שהם טועים, ואמר להם שהם טועים, או שלא היה שם המופלא שבסנהדרין, או שהיה אחד מהם פסול לדיני נפשות, כגון גר, ממזר, נתין או זקן שאין לו בנים, אינם מביאים פר העלם דבר של ציבור.

חיוב פר העלם דבר של ציבור הוא רק באופן שהוראת בית דין היתה בשוגג, והציבור נהג כן בשוגג על פיהם, אבל אם היו בית דין או הציבור מזידים, פטורים מקרבן זה.

משנה ה: באופן שיש חיוב להביא פר העלם דבר של ציבור, לדעת רבי מאיר בית דין הם המביאים פר אחד עבור כל העם, ואם היה זה חטא של עבודה זרה, מביאים פר ושעיר. ולדעת רבי יהודה כל שבט מביא פר אחד, ובעבודה זרה פר ושעיר, ובית דין אינם מביאים כלל. ולדעת רבי שמעון גם בית דין מביאים פר, וגם כל שבט ושבט מביאים פר בפני עצמם.
הורו בית דין היתר בדבר שזדונו כרת, ונהגו כן רוב השבטים, לדעת רבי מאיר בית דין לבדם מביאים קרבן. לדעת רבי יהודה השבטים שחטאו מביאים כל שבט פר אחד, ושאר השבטים שלא חטאו, מביאים כולם יחד פר אחד. ולרבי שמעון השבטים שלא חטאו פטורים לגמרי, והשבטים שחטאו מביאים כל אחד פר אחד, ובית דין מביאים פר בפני עצמם.

אם הוראה מוטעית זו לא היתה של הסנהדרין הגדולה, אלא של סנהדרין קטנה של אחד השבטים, ונהג אותו שבט היתר על פיהם, לרבי יהודה אותו שבט חייב בפר העלם דבר של ציבור, ושאר השבטים פטורים לגמרי. ולחכמים גם אותו שבט פטור, כיון שאין מביאים קרבן אלא על טעות של הסנהדרין הגדולה היושבת בלשכת הגזית.