מסכת הוריות, פרק ב, משנה א

פרק ב, משנה א: הוֹרָה כֹהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ, שׁוֹגֵג וְעָשָׂה שׁוֹגֵג, מֵבִיא פָר. שׁוֹגֵג וְעָשָׂה מֵזִיד, מֵזִיד וְעָשָׂה שׁוֹגֵג, פָּטוּר, שֶׁהוֹרָאַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ, כְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין לַצִּבּוּר:
נאמר בתורה (ויקרא ד ג) 'אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם, וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת', והנלמד מפסוק זה הוא שכשם שאם הורו בית דין היתר בדבר שזדונו כרת, ועשו ישראל על פיהם, מביאים פר לחטאת, כך אם הכהן הגדול הנמשח בשמן המשחה טעה והורה לעצמו היתר בדבר שזדונו כרת, ועשה מעשה על פי הוראתו, מביא הוא פר לחטאת.
פרק ב, משנה א: הוֹרָה כֹהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ שׁוֹגֵג – הורה לעצמו היתר בדבר שזדונו כרת, וְעָשָׂה מעשה על פי הוראתו כשהוא שׁוֹגֵג, מֵבִיא פָר. אבל אם הורה את ההיתר בשׁוֹגֵג, ואחר כך שכח את הוראתו וְעָשָׂה במֵזִיד [או אף אם עשה בשוגג שלא מחמת הוראתו, כגון שהתחלף לו חֵלֶב בשומן], או שהורה היתר כשהוא מֵזִיד, כי ידע שהדבר אסור, וְעָשָׂה שׁוֹגֵג, וכגון שהתחלף לו חלב בשומן, פָּטוּר לגמרי, מכל קרבן. והטעם בדינים אלו, שֶׁהוֹרָאַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְעַצְמוֹ, הרי היא כְּהוֹרָאַת בֵּית דִּין לַצִּבּוּר, וכשם שבהוראת בית דין לציבור התבאר לעיל שיש צורך שתהיה ההוראה של בית דין בשוגג והמעשה של הציבור בשוגג, כך הדין בהוראת כהן משיח לעצמו.