מסכת יבמות, פרק ה, משנה ו

משנה ו: חָלַץ, וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט, וּבָעַל, אוֹ, בָּעַל, וְעָשָׂה מַאֲמָר, וְנָתַן גֵּט, וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם, בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף. וְהַבְּעִילָה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בַתְּחִלָּה, אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. בָּאֶמְצַע וּבַסּוֹף, יֵשׁ אַחֲרֶיהָ כְּלוּם. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, אַחַת בְּעִילָה וְאַחַת חֲלִיצָה, בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף, אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם:

משנה ה: חָלַץ לאחת מנשות אחיו, וְאחר כך חָלַץ גם לשניה, אוֹ חָלַץ לאחת וְעָשָׂה מַאֲמָר לשניה, או נָתַן גֵּט לאחת וּבָעַל את השניה, אוֹ בָּעַל את האחת, וייבמה, וּבָעַל את השניה, האסורה עליו, אוֹ בָעַל את האחת וְעָשָׂה מַאֲמָר בשניה, או נָתַן גֵּט לאחת וְחָלַץ לשניה, אֵין אַחַר חֲלִיצָה או אחר בעילה כְּלוּם, ונשאר מותר בקרובות השניה, שחלץ לה לאחר שחלץ לראשונה, כיון שהחליצה הראשונה הפקיעה את זיקת כל היבמות, בֵּין יָבָם אֶחָד שעשה את שני הדברים לִשְׁתֵּי יְבָמוֹת, בֵּין שְׁנֵי יְבָמִין שעשו כן לִיבָמָה אֶחָת, וכל שכן שני יבמים שעשו כן לשתי יבמות, שלעולם אחר חליצה או יבום אין בשאר המעשים כלום.

משנה ו: משנתנו מביאה בתחילה את הדין האמור במשנה ג', שאם חָלַץ וְעָשָׂה מַאֲמָר, נָתַן גֵּט, וּבָעַל, אוֹ שבָּעַל וְאחר כך עָשָׂה מַאֲמָר, וְנָתַן לה גֵּט, וְחָלַץ, אֵין אַחַר חֲלִיצָה כְּלוּם, דינים אלו הם בֵּין שהיתה החליצה בַּתְּחִלָּה, שתחילה חלץ ואחר כך עשה מאמר או נתן גו, ובֵּין שהיתה החליצה בָּאֶמְצַע, כגון שנתן גט, וחלץ, ואחר כך עשה מאמר, שאין מאמר זה שלאחר החליצה כלום, ואינה צריכה גט למאמר זה, ובֵין שהיתה החליצה בַּסּוֹף, לאחר גט ומאמר.

וְהַבְּעִילָה, דינה שונה מהחליצה, בִּזְמַן שֶׁהִיא בַתְּחִלָּה, כגון שבא על יבמה אחת, ואחר כך עשה מאמר לאחרת, או שנתן גט לאחרת, אֵין אַחֲרֶיהָ [-אחרי הבעילה] כְּלוּם. אבל בָּאֶמְצַע, כגון שנתן גט, בעל, ועשה מאמר, וּבַסּוֹף, כגון שנתן גט, ועשה מאמר, ואחר כך בעל, יֵשׁ אַחֲרֶיהָ כְּלוּם, כלומר, ביאה זו היא ביאה פסולה, ואינה נחשבת כיבום גמור, ולכן יש צורך לאחריה בחליצה. רַבִּי נְחֶמְיָה חולק ואוֹמֵר, אַחַת בְּעִילָה וְאַחַת חֲלִיצָה, בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף, אֵין אַחֲרֶיהָ כְּלוּם, וכוונתו לחלוק על תנא קמא לענין בעילה, והוא סובר שבעילה תמיד נחשבת כיבום גמור, ונעשית היבמה כאשתו לכל דבר, ונפטרת בגט.