מסכת יומא, פסקי הלכות, פרק ח (ב)
[פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף, במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים לענין הלכה, ואין לסמוך על הדברים למעשה]
כו. חולה ביום הכפורים המרגיש שצריך הוא לאכול, אף שהרופא אומר שאינו צריך, ואפילו מאה רופאים אומרים שאינו צריך, מאכילים אותו.
כז. חולה האומר שאינו צריך לאכול, והרופא אומר שצריך הוא לאכול, מאכילים אותו.
כח. אם שני רופאים אומרים שצריך הוא לאכול ושני רופאים אומרים שאינו צריך לאכול, מאכילים אותו, ואף אם החולה עצמו אומר שאינו צריך.
כט. מי שאחזו בולמוס מחמת רעבון, הרי זה חולי שיש בו סכנה, ומאכילים אותו אפילו מאכלים טמאים, עד שיאורו עיניו, שזהו סימן שהתרפא.
ל. מי שנשכו כלב שוטה, אף שהוא מסוכן למות, אסור להאכילו מחצר הכבד של הכלב, האסור באכילה, כיון שאין זו רפואה בדוקה.
לא. מי שנחלה בחולי צפידנא, שזהו חולי שזב דם מהחניכיים, יש בו סכנה ומותר לחלל את השבת כדי לרפאותו.
לב. החולה בשבת חולי שיש בו סכנה, וצריך ליטול רפואה שמונה ימים, אף שהכנת הרפואה כרוכה באיסור תורה, ואף שאינו מסוכן למות בו ביום, מכל מקום אין ממתינים למוצאי שבת להכנת הרפואה אלא מתחילים בה מיד בשבת, אף שמחמת כן יצטרכו לחלל עליו שתי שבתות.
לג. חולה מסוכן הזקוק למים חמים בשבת, בין לשתיה ובין לרחיצה, מחממים לו מיד, ואין ממתינים שמא יבריא מעצמו, לפי שספק פקוח נפש דוחה את השבת.
לד. כשמחללים את השבת עבור חולה מסוכן, אין עושים זאת על ידי גויים, ולא על ידי קטנים, אלא עושים זאת על ידי ישראלים גדולים.
לה. אין מייחדים נשים או כותים שיעסקו בקביעות בחילול שבת לצורך חולה מסוכן, אך ניתן להשתמש בהם לצורך כך בדרך מקרה.
לו. הבא להציל אדם מישראל ממיתה בשבת, רשאי לעשות זאת אף באופן שנעשה על ידי כך תועלת צדדית שאינה מותרת מצד עצמה, כגון לפרוש רשת להעלות תינוק מהנהר אף שהוא צד גם דגים, או לתקן מדריגה כדי להוציא תינוק מהבור, אף שיש לו הנאה ממדרגה זו. וכן לשבור דלת עץ לשבבים כדי להוציא תינוק שננעל בחדר סגור, אף שיש לו תועלת מהפיכת העץ לשבבים. וכן לכבות את הדליקה אף שבכך הוא מתקין את הגחלים לשימוש במוצאי שבת. ובכל אלו הזריז הרי זה משובח, ואינו צריך ליטול רשות מבית דין.
לז. באופנים אלו, שנפל התינוק לבור או ננעל בחדר סגור, מותר לחלל את השבת כדי להציל את התינוק, ואין אומרים שישב על שפת הבור או מאחורי הדלת וירגיע את התינוק עד מוצאי שבת.
לח. כשנפלה דליקה בשבת בחצר שיש בה בני אדם שאינם יכולים לברוח, או שחוששים שתתפשט הדליקה לחצר כזו, מותר לכבותה מיד.
לט. עשרה בני אדם הנמצאים במקום אחד, ורובם או חציים יהודים, ונסתכן אחד מהם, אף שאין ידוע אם הוא יהודי או גוי, מחללים עליו את השבת.
מ. היו רובם גויים, אם נסתכן אחד מהם במקום עמידתו, מחללים עליו את השבת. וכן אם פרש אחד מהם והשאר נשארו קבועים במקומם, מחללים עליו את השבת. אבל אם פרשו כולם ממקום עמידתם, ואחד מהם המשיך ופרש לחצר אחרת, ונסתכן שם, כיון שמסתבר שאינו יהודי, אין מחללים עליו את השבת.
מא. נפלה מפולת על אדם בשבת, אף אם יש ספק אם הוא שם, ספק אם הוא עדיין חי, וספק אם הוא גוי או ישראל, מכל מקום מחללים את השבת כדי להצילו.
מב. אם מצאו את האדם ואין ידוע אם הוא חי או מת, בודקים עד חוטמו, ואם הגיעו לטבורו תחילה וראו שאין בו חיות, יש אומרים שממשיכים לפנות עד חוטמו, אם הוא חי ממשיכים לפנות מעליו את האבנים, ואם ראו שמת, יניחוהו.
מג. אף אם ידוע שנפצע ולא יחיה זמן רב, מחללים את השבת אפילו עבור חיי שעה.
מד. אף אם ראו שהעליונים מתו, ממשיכים לפנות, שמא התחתונים לא מתו.
מה. העובר על מצוות עשה, וחוזר בתשובה, מוחלים לו מיד. עבר על לא תעשה, תשובה תולה ויום הכפורים מכפר. עבר על איסורי כרת או מיתת בית דין, תשובה ויום הכפורים תולים, ויסורים מכפרים. עבר על חילול ה', תשובה ויום הכפורים ויסורים תולים, ומיתה מכפרת.
מו. חילול ה' נקבע לפי חשיבותו של האדם, ולכן אדם גדול שהאנשים למדים מכל מעשיו, צריך להזהר שלא לעשות מעשה היכול להתפרש בטעות כעבירה, כיון שאנשים עשויים ללמוד ממנו, והרי זה חילול ה'.
מז. תשובה גמורה היינו כגון החוטא עם אשה, ולאחר זמן מזדמנת לו אותה עבירה, באותו מקום באותו גיל ובאותה אשה, ופורש מחמת תשובתו.
מח. בעבירות שבין אדם למקום, צריך האדם להסתיר את חטאיו מאחרים, אבל בעבירות שבין אדם לחבירו, צריך לגלות לאחרים, כדי שיבקשו מאותו אדם שימחל לו.
מט. יחיד החוטא, בפעמיים הראשונות מוחלים לו, ומהפעם השלישית והלאה אין מוחלים לו. וציבור החוטאים, בשלש הפעמים הראשונות מוחלים להם, ומהפעם הרביעית והלאה אין מוחלים להם.
נ. החוטא, ומתוודה על חטאו אך אינו עוזב את החטא, הרי זה כטובל ושרץ בידו, ואין מתכפר לו החטא.
נא. עבירות שכבר התוודה עליהם ביום הכפורים, חוזר ומתוודה עליהם ביום הכפורים הבא, אף שלא נכשל בהם שוב.
נב. המתוודה צריך לפרט בדבריו את החטא שחטא בו.
נג. מפרסמים בני אדם המראים עצמם כצדיקים ובאמת הם רשעים, כדי שאם יבואו עליהם עונשים לא יחשבו בני אדם שהם סובלים למרות צדקותם, ויבואו להרהר אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא.
נד. המזכה את הרבים, אין מניחים לו מן השמים לעבור עבירות. והמחטיא את הרבים, אין מניחים לו מן השמים לחזור בתשובה.
(ספר יוחסין)
