מסכת כלים, פרק ב, משנה ג-1

משנה ג: הַטְּהוֹרִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס, טַבְלָה שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז, וּמַחְתָּה פְרוּצָה, וְאַבּוּב שֶׁל קַלָּאִין, וְסִילוֹנוֹת, אַף עַל פִּי כְפוּפִין אַף עַל פִּי מְקַבְּלִין, וְכַבְכָּב שֶׁעֲשָׂאוֹ לְסַל הַפַּת, וּטְפִי שֶׁהִתְקִינוֹ לָעֲנָבִים, וְחָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין, וְחָבִית דְּפוּנָה בְשׁוּלֵי הַמַּחַץ, וְהַמִּטָּה, וְהַכִּסֵּא, וְהַסַּפְסָל, וְהַשֻּׁלְחָן, וְהַסְּפִינָה, וְהַמְּנוֹרָה שֶׁל חֶרֶס, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים. משנה ג: נאמר בפסוק 'וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא' (ויקרא יא לג), ולמדו מכך חכמים שרק כלי חרס שיש לו 'תוך', והיינו בית קיבול, מקבל טומאה, ואילו כלי חרס ישר ופשוט, אינו מקבל טומאה. משנתנו מבארת הלכה זו. אלו הן הַטְּהוֹרִין שֶׁבִּכְלֵי חֶרֶס, טַבְלָה שֶׁאֵין לָהּ לִזְבֵּז – לוח חרס חלק שאין לו שפה סביבו, וּמַחְתָּה שחותים בה גחלים פְרוּצָה – שאין לה דפנות סביבה, וְאַבּוּב שֶׁל קַלָּאִין – כלי חרס שֶׁקּוֹלִים בו קטניות על גבי האש, ואין לו דפנות כלל, ויש נקבים בתחתיתו כדי שתכנס בו האש ותקלה את הקטניות, וְסִילוֹנוֹת – מרזבים המוליכים מים ופתוחים משני צדדיהם, אַף עַל פִּי שהם כְפוּפִין משני צידיהם, ואַף עַל פִּי שמחמת שהם כפופים הרי הם מְקַבְּלִין – ראויים להחזיק בתוכם את המים, כיון שאינם עשויים לקבלת מים אלא רק להולכת המים מצד לצד אינם נחשבים ככלי שיש לו בית קיבול, וְכַבְכָּב שֶׁעֲשָׂאוֹ לְסַל הַפַּת – כלי שמכסים בו סלים של פת, ונמצא שאינו עשוי לקבל אלא לכסות, וּטְפִי – כלי חרס שיש לו בית קיבול, ומצד עצמו ראוי הוא לקבל טומאה, שֶׁהִתְקִינוֹ לָעֲנָבִים – עשה שינוי בגוף הכלי כדי שיהא ראוי לכסות בו ענבים, ושינוי זה מוכיח שהוא מיועד לשמש ככיסוי, ולא לקבלה, וְחָבִית שֶׁל שַׁיָּטִין – חבית ריקה וסתומה מכל צדדיה, כדי שלא תשקע במים, והמתלמדים לשוט במים נשענים עליה כדי שלא ישקעו במים ומתלמדים לשוט, ואף שיש לה בית קיבול הרי אינה עשויה לקבלה, וְחָבִית דְּפוּנָה בְשׁוּלֵי הַמַּחַץ, כלומר, ה'מחץ' הוא כלי גדול מאד של חרס שקשה להגביהו, ולכן מתקינים בחלקו התחתון כמין חבית קטנה הפוכה, שפתחה כלפי מטה, והאדם מכניס את ידו לתוך חבית קטנה זו ועל ידי זה מגביה את ה'מחץ', וחבית זו אינה עשויה לקבלה אלא להכניס בה את היד בלבד, וְהַמִּטָּה, וְהַכִּסֵּא, וְהַסַּפְסָל, וְהַשֻּׁלְחָן, שכל אלו אינם עשויים לקבלה, וְהַסְּפִינָה, אף על פי שיש לה בית קיבול למדו חכמים מפסוק שאינה מקבלת טומאה (שנאמר 'דרך אניה בלב ים', והרי הדבר ידוע שאניה מפליגה בים, ובא הפסוק ללמד שכשם שים אינו מקבל טומאה כך ספינה אינה מקבלת טומאה), וְהַמְּנוֹרָה שֶׁל חֶרֶס, שאין לה בית קיבול, אלא מניחים בתוכה את הכלי עם השמן והפתילה, הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִים, או כיון שאין להם כלל בית קיבול, או כיון שאינם מיועדים לקבלה.