מסכת מעשר שני, פרק ד, משנה ג

משנה ג: בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע, בַּעַל הַבַּיִת קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ. בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאַחֵר אוֹמֵר בְּסֶלַע וְאִסָּר, אֶת שֶׁל סֶלַע וְאִסָּר קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן. הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף עָלָיו חֲמִשִּׁית, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וּבֵין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה:

משנה ג: משנתנו מבארת את הדין באופן שיש כמה בני אדם הרוצים לפדות מעשר שני: אם בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר שרצונו לפדות את פירות המעשר בְּסֶלַע, וְכן אדם אַחֵר אוֹמֵר שרצונו לפדותם בְּסֶלַע, בַּעַל הַבַּיִת קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף חֹמֶשׁ, שנאמר (ויקרא כז לא) 'וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו', וכיון שמעשר שני נשכר בכך, הוא קודם לשאר בני אדם. ואם בַּעַל הַבַּיִת אוֹמֵר בְּסֶלַע, ויצטרך להוסיף איסר בתורת חומש, וְאַחֵר אוֹמֵר שרצונו לפדותם בְּסֶלַע וְאִסָּר, ונמצא שהסכום שאותו אדם רוצה לתת בתורת קרן, שוה לקרן והחומש שיתנו הבעלים, אֶת שֶׁל סֶלַע וְאִסָּר קוֹדֵם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוֹסִיף עַל הַקֶּרֶן עצמה, ותוספת זו עדיפה כיון שאי אפשר להערים עליה, מה שאין כן בתוספת של חומש שניתן להערים עליה, וכפי שיבואר להלן (משנה ד'). הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף עָלָיו חֲמִשִּׁית, בֵּין שֶׁהוּא היה שֶׁלּוֹ מתחילה, וּבֵין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה בהיותו טבל, והוא הפריש ממנו מעשר שני (אבל לאחר שכבר נעשה מעשר שני, אין נותנים אותו במתנה).