מסכת מעשר שני, פרק ה, משנה טו

משנה טו: יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיוֹת הַמַּעֲשֵׂר. אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִים, וְאֶת הַנּוֹקְפִים. וְעַד יָמָיו הָיָה פַטִּישׁ מַכֶּה בִירוּשָׁלָיִם, וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמָאי:

משנה טו: משנתנו ממשיכה לעסוק בענין וידוי מעשרות:

יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל, ששימש בכהונה גדולה בזמן הבית השני אחרי שמעון הצדיק, הֶעֱבִיר הוֹדָיוֹת הַמַּעֲשֵׂר – ביטל את אמירת וידוי מעשר, כיון שהתבאר לעיל (מ"י) שצריך לומר שנתן את המעשר הראשון ללוי, ובזמן עזרא הסופר כשלא רצו הלויים לעלות לארץ ישראל קנס אותם עזרא ותיקן שיתנו מעשר ראשון לכהנים, וכיון שאין מקיימים את האמור בפסוק, אין אומרים וידוי זה כלל.

אגב כך מביאה המשנה תקנות נוספות שתיקן יוחנן כהן גדול, אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְעוֹרְרִים, שעד ימיו היו הלויים אומרים בכל יום בשעת השירה על הדוכן את הפסוק (תהילים מד כד) 'עורה למה תישן ה", וביטל זאת באומרו שאין שינה לפני ה'.

וְכן ביטל אֶת הַנּוֹקְפִים – המכים, שהיה מנהגם לשרוט את העגל של הקרבן לפני שחיטתו, כדי שיפול דם לתוך עיניו ולא יראה, ומתוך כך יהיה נח לקושרו ולשוחטו, ואמר יוחנן כהן גדול שנראה הדבר כמום, וביטל זאת, וכדי שיהיה נח לשוחטו התקין שיעשו טבעות ברצפת העזרה, להכניס שם את ראש הקרבן לפני שחיטתו.

וְעַד יָמָיו של יוחנן כהן גדול הָיָה פַטִּישׁ מַכֶּה בִירוּשָׁלַיִם בחול המועד, לפי שהיו אמנים העושים מלאכה בנחושת ובברזל עושים מלאכת דבר האבד, המותרת בחול המועד, ותיקן יוחנן כהן גדול שלא יעשו כן, כיון שהרעש החזק נשמע בפרסום, ויש בכך זלזול בחול המועד.

וּבְיָמָיו של יוחנן כהן גדול אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי – הקונה פירות מעם הארץ אינו צריך לשאול אם הם מעושרים או לא, כיון ששלח שליחים שיבדקו את הדבר בכל ארץ ישראל, וראה שאין מפרישים אלא תרומה גדולה בלבד, ולימד את בני דורו שכשם שיש חיוב מיתה בידי שמים על אכילת תרומה גדולה, כך יש חיוב מיתה על אכילת תרומת מעשר, ותיקן להם דבר שיהיה להם קל לעמוד בו, שהקונה פירות מעם הארץ בשוק, אינו צריך להפריש תרומה גדולה כיון שבודאי הפריש זאת המוכר, שאפילו עמי הארץ לא נחשדו על תרומה גדולה, אלא קורא שם למעשר ראשון, ואינו צריך להפרישו וליתנו ללוי, כיון שיכול הוא לומר ללוי הָבֵא ראיה שפירות אלו אינם מעושרים, ורשאי הוא לאכול את אותו מעשר ראשון, שהרי מעשר ראשון מותר באכילה לזרים. ומפריש מאותו מעשר ראשון תרומת מעשר, שיש חיוב מיתה באכילתה לזרים, ונותנו לכהן. ומפריש מעשר שני, כיון שאין לו הפסד בכך, שהרי אוכלו בעצמו בירושלים. ובשנים שנוהג מעשר עני קורא הוא שֵׁם למעשר עני, ואינו צריך להפרישו וליתנו לעניים, כיון שאף בזה יכול הוא לומר לעני שיביא ראיה שאין הפירות מעושרים, ועל ידי זה היו הכל מפרישים מעשרות מפירות שקנו, כיון שלא היה להם בכך כל הפסד ממון.

הדרן עלך מסכת מעשר שני