מסכת נזיר, פרק א, משנה ב

משנה ב: הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַחַרְצַנִּים, וּמִן הַזָּגִים, וּמִן הַתִגְלַחַת, וּמִן הַטֻּמְאָה, הֲרֵי זֶה נָזִיר וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו. הֲרֵינִי כְּשִׁמְשׁוֹן, כְּבֶן מָנוֹחַ, כְּבַעַל דְּלִילָה, כְּמִי שֶׁעָקַר דַּלְתוֹת עַזָּה, כְּמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, הֲרֵי זֶה נְזִיר שִׁמְשׁוֹן. מַה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לִנְזִיר שִׁמְשׁוֹן. נְזִיר עוֹלָם, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ, מֵקֵל בַתַּעַר וּמֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת. וְאִם נִטְמָא, מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה. נְזִיר שִׁמְשׁוֹן, הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ, אֵינוֹ מֵקֵל. וְאִם נִטְמָא אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה:

משנה ב: משנתנו מבארת שהמקבל עליו נזירות על ידי כך שמחייב את עצמו באחד מפרטי הדינים של נזיר, הרי הוא נזיר לכל דבר, ומתחייב בכל דיני הנזירות. האומר הֲרֵינִי נָזִיר מִן אכילת הַחַרְצַנִּים, וְכן האומר הריני נזיר מִן הַזָּגִים, וּמִן הַתִגְלַחַת, וּמִן הַטֻּמְאָה, הֲרֵי זֶה נָזִיר, וְכָל דִּקְדּוּקֵי נְזִירוּת עָלָיו.

האומר הֲרֵינִי כְּשִׁמְשׁוֹן, או שאמר הריני כְּבֶן מָנוֹחַ, כְּבַעַל דְּלִילָה, כְּמִי שֶׁעָקַר דַּלְתוֹת עַזָּה, כְּמִי שֶׁנִּקְּרוּ פְלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, הֲרֵי זֶה נְזִיר שִׁמְשׁוֹן. ואם נדר להיות נזיר עולם, הרי הוא נזיר עולם. ומבארת המשנה, מַה בֵּין נְזִיר עוֹלָם לִנְזִיר שִׁמְשׁוֹן, והרי שניהם נזירים כל חייהם, אלא שנְזִיר עוֹלָם, אם הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ, מֵקֵל בַתַּעַר – רשאי לחתוך מקצת שערותיו להקל את משקלם, פעם בשנים עשר חודש, וּמֵבִיא שָׁלשׁ בְּהֵמוֹת ביום שמיקל מקצת שערו, חטאת עולה ושלמים, כפי שמביא נזיר שהסתיימו ימי נזירותו, ולמדו כן מאבשלום בן דוד המלך, שהיה נזיר עולם, ונאמר בו (שמואל ב' יד כו) 'וּבְגַלְּחוֹ אֶת רֹאשׁוֹ, וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ, כִּי כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ'. וְאִם נִטְמָא, הרי הוא מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה ככל נזיר, כיון שאסור לו להיטמא למתים. ואילו נְזִיר שִׁמְשׁוֹן, אפילו אם הִכְבִּיד שְׂעָרוֹ, אֵינוֹ מֵקֵל. וְאִם נִטְמָא אֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה, ואף לכתחילה מותר לו להיטמא, כפי ששמשון היה רשאי להטמא למתים, ומכל מקום בין נזיר עולם ובין נזיר שמשון אסורים בשתיית יין.