מסכת סנהדרין, חזרה, פרק ג

פרק ג, משנה א: דיני ממונות נידונים בפני שלשה דיינים. לרבי מאיר, כל אחד מבעלי הדין בוחר דיין אחד, ושני בעלי הדין יחד בוררים את הדיין השלישי. ולדעת חכמים שני הדיינים שנבחרו בוררים את הדיין השלישי. לדעת רבי מאיר כל אחד מבעלי הדין יכול לפסול את הדיין שבחר חבירו, ולדעת חכמים היינו רק אם מביא ראיה שהם קרובים או פסולים.
אמר אחד מבעלי הדין שיש לו שתי כתות עדים, והביא את הראשונה תחילה, יכול בעל הדין השני להצטרף לעד נוסף ולהעיד שהם פסולים, ואינו נחשב כנוגע בדבר, מאחר והלה חייב להביא את הכת השניה. אמנם לדעת חכמים אין הלה חייב להביא את הכת השניה, ולכן נחשב הוא נוגע בעדות זו, ועליו להביא שני עדים אחרים לפוסלם.
משנה ב: אם הסכימו בעלי הדין לקבל עליהם דיין שהוא קרוב או פסול, לדעת רבי מאיר יכול כל אחד מהם לחזור בו אפילו לאחר שנגמר הדין, ולדעת חכמים אם נגמר הדין, או שקיבלו עליהם את הדיין הפסול בקנין, אינם יכולים לחזור בהם. אם התחייב אחד מבעלי הדין שבועה, ואמר לו שכנגדו שאינו צריך להשבע, אלא די בכך שידור בחיי ראשו, וישלם לו, לרבי מאיר כל זמן שלא נדר, יכול לחזור בו. ולחכמים מיד כשהסכים לכך אינו יכול לחזור בו.
משנה ג: אלו הם הפסולים לדון להעיד: המשחק בקוביא, לפי שאינו עוסק בישובו של עולם, ובתנאי שאין להם אומנות אחרת. והמלוה בריבית, ומפריחי יונים, שזה כעין משחק בקוביא, או שמלמד את יונותיו להביא יונים אחרות, ויש בכך גזל דרבנן, והסוחרים בפירות שביעית באיסור. אמר רבי שמעון, אותם החייבים להביא למלכות כמות מסויימת של פירות בכל שנה, רשאים לאסוף את הפירות משדותיהם לצורך כך, ואינם נפסלים מחמת כן.
משנה ד: ל'משנה ראשונה' פסולים לעדות דודו ובן דודו, ול'משנת רבי עקיבא' קרובי משפחה הפסולים לעדות הם: אחיו, אחי אביו, אחי אמו, בעל אחותו, בעל אחות אביו, בעל אחות אמו, בעל אמו אף שאינו אביו, חמיו, בעל אחות אשתו, ובניהם וחתניהם. וכן פסול בן אשתו, אך בניו וחתניו כשרים. וכן כל הראוי ליורשו מצד אביו, פסול. היה האדם קרוב, והתרחק קודם ראיית העדות, כגון חתנו לאחר שמתה בתו, כשר. ולדעת רבי יהודה אם יש לו בנים ממנה, פסול.
משנה ה: 'אוהבו' של האדם, והיינו שושבינו, ו'שונאו', שלא דיבר עמו שלשה ימים מחמת שנאה, לדעת תנא קמא פסולים לעדות, ולדעת חכמים לא נחשדו ישראל להעיד שקר מחמת אהבה ושנאה.
משנה ו: קודם עדות העדים מאיימים עליהם שלא יעידו שקר, ומוציאים כל אדם לחוץ, ומשאירים את העד הגדול שבהם ואומרים לו להעיד את עדותו, אם העיד על חיוב האדם מחמת הודאתו, או מחמת ששמע את הדברים מעד אחר, אין בכך כלום. עד שיאמר שהודה בפני עדים ואמר 'אתם עדי'. אחר כך מכניסים את העד השני ובודקים אותו. אם נמצאו דבריהם מכוונים, הדיינים נושאים ונותנים בדבר, ומכריעים על פי הרוב. אמנם אם אחד הדיינים אומר 'איני יודע', הרי הוא כמי שאינו, ולכן גם אם השנים האחרים מזכים או מחייבים, עליהם להוסיף דיין אחר תחתיו.
משנה ז: לאחר שהכריעו את הדין מכניסים את בעלי הדין, והגדול שבדיינים מודיע להם את פסק הדין, ואין אומרים להם מי היו המזכים ומי המחייבים, ואף לאחר שיצאו מבית דין אסור לאחד הדיינים לומר זאת.
משנה ח: גם לאחר הכרעת הדין, יכול אחד מבעלי הדין להביא ראיה חדשה ולסתור את הדין. אמנם, אם אמרו לו שיביא את ראיותיו עד זמן מסוים, ועבר הזמן, לדעת תנא קמא אינו יכול לסתור את הדין, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל, יכול לסותרו.
אם אמר בפירוש שאין לו עדים או שאין לו ראיה, ולאחר זמן הביא עדים או ראיה, לדעת תנא קמא אין זה כלום, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל מקבלים את עדיו או את ראיותיו, שמא מצאם רק עתה. אך אם ראה שהוא עומד להתחייב בדין והוציא ראיה מכיסו, או קרא לבני אדם שעמדו שם שיעידו לו, הרי זו ראיה ששקר הדבר, ולדברי הכל אין בכך כלום.