מסכת סנהדרין, חזרה, פרק ו, משניות א-ה

פרק ו, משנה א:  לאחר שנגמר דינו של האדם להריגה, מוליכים אותו לבית הסקילה שהיה רחוק מבית דין, ומעמידים אדם מיוחד בפתח בית דין המחזיק דגל, ובמרחק ראיה מעמידים אדם רוכב על סוס, כדי שאם בינתיים ילמדו זכות על הנידון, יניף הלה בדגל, והרוכב על הסוס רץ ועוצר אותם שלא יהרגוהו. וכשם שאחד הדיינים יכול ללמד עליו זכות, כך הנידון עצמו יכול ללמד זכות על עצמו, אם יש ממש בדבריו, ואפילו ארבעה וחמשה פעמים מחזירים אותו כדי לשמוע את טענתו [ובפעמיים הראשונות מחזירים אותו אפילו אם אין ממש בדבריו, שמא מרוב הפחד שכח]. ואם לא מצאו לו זכות, מוציאים אותו לסוקלו, ומכריזים שכל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו זכות.

משנה ב: כאשר היה הנידון במרחק עשר אמות מבית הסקילה, אומרים לו להתוודות, שעל ידי זה יהיה לו חלק לעולם הבא, ואם אינו יודע להתוודות אומרים לו לומר שתהא מיתתו כפרה על כל עוונותיו. ואם יודע הנידון שהעידו עליו עדות שקר, לדעת רבי יהודה רשאי לומר שתהא מיתתו כפרה על כל עוונותיו חוץ מעוון זה, ולדעת חכמים אינו רשאי לומר כן, מחשש שכל אדם יאמר כן כדי לנקות את עצמו, ויצא לעז על הדיינים והעדים.

משנה ג: במרחק ארבע אמות מבית הסקילה היו מפשיטים אותו מבגדיו כדי שלא יעכבו את מיתתו ויגרם לו צער, אם הנהרג הוא איש, מכסים את ערוותו מלפניו. ואם זו אשה, לרבי יהודה מכסים אותה מלפניה ומאחריה, ולדעת חכמים נשארת היא בבגדיה, מפני כבודה.

משנה ד: בית הסקילה היה גבוה שתי קומות של אדם, אחד העדים דוחפו במתניו לארץ. ואם נפל כשהוא על ליבו, הופכו על מותניו. ואם לא מת עדיין, העד השני משליך עליו אבן גדולה, ואם עדיין לא מת, כל ישראל רוגמים אותו באבנים.

לרבי אליעזר כל הנסקלים נתלים, ולדעת חכמים רק המגדף והעובד עבודה זרה נתלים.

לדעת רבי אליעזר תולים את האיש כאשר פניו כלפי העם, ואת האשה כשפניה כלפי העץ. ולדעת חכמים אין תולים את האשה כלל [אלא אם כן היתה זו הוראת שעה].

לדעת תנא קמא משקעים את הקורה בארץ, והעץ בולט מהקורה לרוחבה, וסומכים את שתי ידיו זו על גבי זו ותולה אותו בידיו. ולדעת רבי יוסי הקורה מונחת על הארץ, ומוטה על הכותל, ותולה אותו כדרך הטבחים.

מיד לאחר התליה מורידים אותו, ואם השאירוהו לילה שלם, עוברים בלא תעשה.

משנה ה: בזמן שאדם מצטער, ואפילו מחמת חטאיו, השכינה משתתפת בצערו, וקל וחומר כשאדם צדיק מצטער.

כל המלין את מתו ואינו קוברו מיד, עובר בלא תעשה. אבל אם הלינו לכבודו, כגון לעשות לו ארון ותכריכים, אינו עובר. ואין קוברים את ההרוג על ידי בית דין בקברות אבותיו, לפי שאין קוברים רשע אצל צדיק. והיו לבית דין שני בתי קברות, אחד לנהרגים ונחנקים, שאלו מיתות קלות יותר, ואחד לנסקלים ונשרפים,

מְתֻקָּנִין לְבֵית דִּין, אֶחָד לַנֶּהֱרָגִין וְלַנֶּחֱנָקִין, שאלו הן מיתות קלות יותר, וְאֶחָד לַנִּסְקָלִין וְלַנִּשְׂרָפִין, שהן מיתות חמורות יותר, הניתנות על עבירות חמורות.