מסכת סנהדרין, חזרה, פרק ז, משניות ח-י. פרק ח, א-ג

פרק ז, משנה י: 'מסית' החייב מיתה, זה יחיד הדיוט המסית את היחיד, וכגון שאמר לו שיש עבודה זרה במקום מסוים, שאוכלת ושותה, או מטיבה לעובדיה ומריעה למי שאינו עובדה, ואם אמר כן לשנים, הרי הם מעידים עליו בבית דין. ואם אמר כן ליחיד, ינסה לגרום לו לומר את דברי ההסתה שלו בפני עד נוסף. ואם הלה פקח ואינו מדבר בפני אחרים, מטמינים לו עדים מאחורי הגדר וכדומה, ואם שמעו אותו מסית את היחיד, מעידים עליו בבית דין ומחייבים אותו מיתה. וה'הסתה' לענין זה היא כשאומר אעבוד, אזבח, אקטיר, אנסך או אשתחוה, וכן אם אומר לחבירו לעשות אחד מדברים אלו, או שאומר על שניהם יחד 'נלך' ונעשה כן. וה'מדיח' שחייב מיתה, זה האומר לרבים ללכת ולעבוד עבודה זרה.

משנה יא: המכשף שחייב מיתה זהו רק העושה מעשה ממש, אבל האוחז את עיני הבריות ומטעה אותם ובאמת אינו עושה כלום, פטור.

פרק ח, משנה א: בן סורר ומורה נעשה רק לאחר גיל שלש עשרה, משעה שיש לו שתי שערות, ועד שיקיף הזקן התחתון. ואין פרשה זו נוהגת בקטן, ולא בבת.

משנה ב: אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל שיעור חצי מָנֶה בשר, וישתה חצי לוג יין איטלקי. ולרבי יוסי עד שיאכל בשר בשיעור של מָנֶה, ולוג יין. אכלו בדרך מצוה, ואפילו מצוה דרבנן כמו ניחום אבלים, או שאכלו בדרך עבירה, כגון אכל מאכלות אסורות, או בתענית ציבור, אינו נעשה בן סורר ומורה. וכן אם אכל ושתה דברים אחרים מלבד בשר ויין, אינו נעשה בן סורר ומורה.

משנה ג: אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים, אבל אם גנב משל אחרים, או שאכל ברשות אביו ואמו, אינו נעשה בן סורר ומורה. ולרבי יוסי בר רבי יהודה צריך שיגנוב משל אביו ושל אמו, וכגון שיש לאמו נכסים פרטיים, או שגנב כסף העומד לסעודה של אביו ואמו.