מסכת סנהדרין, חזרה, פרק ח,ד – פרק ט,א

פרק ח, משנה ד: אינו נעשה בן סורר ומורה עד שירצו אביו ואמו להביאו לבית דין. לרבי יהודה יש צורך שיהיו האב והאם דומים זה לזה בקול, במראה ובקומה. היה אחד מהם גדם, אלם, סומא או חרש, אינו נעשה בן סורר ומורה. בפעם הראשונה מתרים בבן בפני שלשה דיינים, ומלקים אותו. חזר וקלקל את מעשיו, נידון בעשרים ושלשה, וביניהם שלשת הדיינים הראשונים, ועשרים ושלשה אלו גומרים את דינו לסקילה. ברח הבן קודם שנגמר דינו, ונעשה איש, אין דנים אותו. אך אם אחרי שנגמר דינו להריגה ברח, אף שנעשה איש, לא נפטר מחיוב המיתה.

משנה ה: עונשו של בן סורר ומורה הוא על שם העתיד, שבודאי יחטא, ומוטב שימות כשהוא זכאי ולא ימות כשהוא חייב. מיתת רשעים, יין ושינה לרשעים, פיזור לרשעים, הנאה להם והנאה לעולם. ולצדיקים, רע להם ורע לעולם. כינוס לרשעים, ושקט לרשעים, רע להם ורע לעולם. ולצדיקים, טוב להם וטוב לעולם.

משנה ו: הבא לגנוב במחתרת, מותר לבעל הבית להורגו, כיון שבודאי מחשבתו היא להרוג את בעל הבית במקרה שיעמוד כנגדו, והרי הוא רודף. אך אם ודאי לא יהרוג את בעל הבית, כגון אב הבא במחתרת לבית בנו, אסור להורגו. ובאופן שמותר להורגו, אם באותו זמן הזיק את ממונו של בעל הבית, פטור מתשלומים, לפי שאין אדם מתחייב מיתה ותשלומים על מעשה אחד.

משנה ז: הרודף אחר חבירו להורגו, או אחר זכר לעבור עבירה, או אחרי נערה מאורסה לאונסה, או אחרי כל אחת מהעריות שיש בה כרת, מותר לכל אדם להרוג את הרודף ולמונעו בכך מן העבירה. אבל הרודף אחר בהמה לרבעה, או אפילו רץ לחלל את השבת או לעבוד עבודה זרה, אסור להורגו, ורק לאחר העבירה בית דין דנים אותו ומענישים אותו.

פרק ט, משנה א: אלו הם העבירות שחייבים עליהם מיתת בית דין בשריפה: הבא על אשה ובתה, ובכלל זה בתו מאנוסתו, בת בתו ממנה, בת בנו ממנה, בת אשתו, בת בתה, ובת בנה. אם חמותו ואם חמיו. וכן בת כהן שזינתה עונשה שריפה.

אלו הן העברות שחייבים עליהם מיתת בית דין בסייף: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת. רוצח חייב מיתה בין אם הכהו באבל או ברזל, ובין אם כבשו למים או לאש באופן שאינו יכול לצאת משם. אבל אם היה יכול לצאת, ולא יצא, פטור. המשסה בחבירו את הכלב או הנחש, ונשכו, ומת, פטור. אחז בנחש ותחב את שיניו בגוף חבירו, לרבי יהודה חייב כדין רוצח, ולחכמים פטור, כיון שהנחש מוציא את הארס מגופו לאחר הנשיכה. המכה את חבירו ושיערו הרופאים שימות, ואחר כך הוקל מעליו ושיערו שיחיה, ושוב חזר והכביד ומת, לתנא קמא חייב, כיון שמסתבר שמת מחמת הכאתו וכפי האומד הראשון, ולרבי נחמיה פטור כיון שניכר שלא מת מחמת הכאה זו אלא מסיבה אחרת.