מסכת סנהדרין, חזרה, פרקים ט-י

פרק ט, משנה א: אלו הם העבירות שחייבים עליהם מיתת בית דין בשריפה: הבא על אשה ובתה, ובכלל זה בתו מאנוסתו, בת בתו ממנה, בת בנו ממנה, בת אשתו, בת בתה, ובת בנה. אם חמותו ואם חמיו. וכן בת כהן שזינתה עונשה שריפה.
אלו הן העברות שחייבים עליהם מיתת בית דין בסייף: הרוצח, ואנשי עיר הנדחת. רוצח חייב מיתה בין אם הכהו באבל או ברזל, ובין אם כבשו למים או לאש באופן שאינו יכול לצאת משם. אבל אם היה יכול לצאת, ולא יצא, פטור. המשסה בחבירו את הכלב או הנחש, ונשכו, ומת, פטור. אחז בנחש ותחב את שיניו בגוף חבירו, לרבי יהודה חייב כדין רוצח, ולחכמים פטור, כיון שהנחש מוציא את הארס מגופו לאחר הנשיכה. המכה את חבירו ושיערו הרופאים שימות, ואחר כך הוקל מעליו ושיערו שיחיה, ושוב חזר והכביד ומת, לתנא קמא חייב, כיון שמסתבר שמת מחמת הכאתו וכפי האומד הראשון, ולרבי נחמיה פטור כיון שניכר שלא מת מחמת הכאה זו אלא מסיבה אחרת.
משנה ב: אדם שהתכוין להרוג בהמה וטעה והרג אדם, או שהתכוין לגוי והרג יהודי, או שהתכוין לנפל והרג ולד בן קיימא, פטור ממיתה. ולרבי שמעון, אפילו אם התכוין להרוג אדם זה, וטעה והרג אדם אחר, פטור. אם היתה כוונתו למכה שאין בה כדי להמית את אותו אדם שהתכוין אליו, כגון שהתכוין לפגוע במותניו או באדם גדול, ולבסוף הוכה אותו אדם מכה הראויה להמית אותו, כגון שהוכה בליבו או שהיה קטן, פטור. אם התכוין למכה הראויה להמית, ובסוף הכה מכה שאינה ראויה להמית מצד עצמה, ואף על פי כן מת, פטור. אך אם התכוין למכה הראויה להמית, והכה בטעות במקום אחר שגם בו יש כדי להמית, חייב.
משנה ג: רוצח שרצח בעומדו יחד עם קבוצה של בני אדם, ואין ידוע מי מביניהם הוא הרוצח, כולם פטורים. [שור שנגמר דינו להיסקל והתערב בשוורים אחרים, לדעת תנא קמא סוקלים את כולם, ו]לרבי יהודה מכניסים את כולם למקום סגור עד שמתים מעצמם ברעב. בני אדם שהתחייבו במיתות שונות והתערבו זה בזה, דנים את כולם במיתה הקלה ביותר שביניהם. התערבו נסקלים בנשרפים, לרבי שמעון כולם בשריפה ולחכמים כולם בסקילה. התערבו נהרגים בנחנקים, לרבי שמעון כולם נהרגים, ולחכמים כולם נחנקים.
משנה ד: מי שהתחייב בשתי מיתות שונות בבית דין, מחמת שתי עבירות, נהרג בחמורה שביניהן. עבר עבירה אחת שיש בה שתי מיתות, כגון שבא על חמותו כשהיא עדיין אשת איש, שמתחייב שריפה משום חמותו וחנק משום אשת איש, לתנא קמא נידון במיתה החמורה, שהיא שריפה. ולרבי יוסי נידון בעבירה הראשונה שחלה באשה זו כלפיו, כיון שאין איסור חל על איסור, ונידון רק משום האיסור הראשון שבה.
משנה ה: מי שעבר על עבירה שיש בה כרת, והלקוהו, וחזר על כך שוב והלקוהו שוב, אם עבר עבירה זו פעם שלישית, מכניסים אותו למקום צר כשיעור קומתו בלבד, ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ עד שיתקטנו בני מעיו, ואז מאכילים אותו שעורים המנפחים את כרסו, עד שנבקעת ומת. וכן הדין במי שהרג אדם ואין על כך עדות הראויה לחייב מיתה בבית דין, כגון שהוכחשו בבדיקותיהם, שגורמים להריגתו בדרך זו.
משנה ו: הגונב כלי שרת מבית המקדש, וה'מברך' את שם ה' בשם עבודה זרה, והבועל גויה בפני עשרה מישראל, קנאים פוגעים בו והורגים אותו. כהן שעבד בבית המקדש בטומאה, פרחי כהונה מוציאים אותו חוץ לעזרה ופוצעים את מוחו בגזרי עצים. זר שעבד בבית המקדש, לרבי עקיבא מיתתו בחנק, ולחכמים מיתתו בידי שמים.
פרק י, משנה א: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, מלבד האומר שאין תחיית המתים נלמדת מהתורה, או שאין תורה מן השמים, או המבזה את התורה או את החכמים. ולרבי עקיבא אף הקורא בספרי מינות ועבודה זרה, והלוחש פסוקים על המכה לאחר שירק שם, שזהו בזיון לפסוקי התורה. ולדברי אבא שאול, אף ההוגה את שם ה' באותיותיו.
משנה ב: ירבעם בן נבט, ואחאב בן עומרי, אין להם חלק לעולם הבא. ולדעת תנא קמא גם למנשה בן יהודה אין חלק לעולם הבא, אך רבי יהודה סובר שיש לו חלק לעולם הבא, כיון ששב בתשובה. ארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, והם בלעם, דואג האדומי, אחיתופל, וגיחזי.
משנה ג: לאנשי דור המבול אין חלק לעולם הבא, וגם אינם עומדים בדין להענש. דור הפלגה, אין להם חלק לעולם הבא. אנשי סדום, אין להם חלק לעולם הבא, אך עומדים בדין להענש. ולרבי נחמיה אף הם אינם עומדים בדין. עשרת המרגלים, אין להם חלק לעולם הבא. דור המדבר, לרבי עקיבא אין להם חלק לעולם הבא, ולרבי אליעזר יש להם חלק לעולם הבא. עדת קורח, לרבי עקיבא אינה עתידה לעלות, ולרבי אליעזר עתידה לעלות. עשרת השבטים שגלו מארץ ישראל, לרבי עקיבא אינם עתידים לחזור, ולרבי אליעזר עתידים לחזור.
משנה ד: אנשי עיר הנדחת, אין להם חלק לעולם הבא. ואינם נהרגים עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר, ומאותה השבט, ויודחו רוב יושבי העיר, וידחום אנשים ולא נשים או קטנים, ואם לא התקיימו תנאים אלו, הרי הם נידונים כיחידים שעבדו עבודה זרה. ואנשי עיר הנדחת צריכים עדים והתראה על כל אחד ואחד. אנשי עיר הנדחת נידונים בסייף, וממונם נשרף. יחיד שעבד עבודה זרה מיתתו בסקילה, וממונו ליורשיו.
משנה ה: שיירת חמורים או גמלים העוברת בעיר הנדחת, ושהו בעיר שלשים יום, הרי הם נחשבים כאנשי העיר, וכדי לדונה כעיר הנדחת יש צורך שיהא רוב מודחים יחד עם בני השיירה. נכסי צדיקים שבתוך עיר הנדחת, נשרפים עם כל העיר. אבל נכסי צדיקים שמחוץ לעיר, אינם נשרפים. ונכסי רשעים, בין שבתוך העיר ובין שמחוץ לעיר, נשרפים.