מסכת עבודה זרה, חזרה, פרק ב, ז – פרק ג, ד

פרק ב, משנה ז: יש ממאכלי הגויים, המותרים לישראל אפילו באכילה: חלב בהמה טהורה שנחלב על ידי גוי, וישראל רואהו או יכול לראותו, ודבש, וחלות דבש אף שמנטפות דבש, ודבש זה שנוטף אינו מכשירם לקבל טומאה כיון שאין רצון האדם בכך, ומאכלים כבושים שאין דרך לתת בהם יין או חומץ, ודג טהור ששמו טרית שאינו כתוש אלא ניכרים הראש והשדרה של הדגים, ואין חשש שעירב בו דגים טמאים, וציר של דגים שיש בו דג קטן ששמו כלבית, וזהו סימן לכך שזהו ציר של דגים טהורים, ועלה שלם של ירק ששמו חלתית, ואף שיש בו חלקים שנחתכו מעצמם, אין חוששים שהתערבו בו חתיכות שנחתכו בסכין איסור, וזיתים כבושים שהתחממו והתנפחו, ואין חוששים שעירבו בהם יין, אמנם לדעת רבי יוסי אם התנפחו עד כדי כך שגרעיניהם יצאו מהם מעצמם, חוששים שעירבו בהם יין ואסורים. חגבים טהורים הבאים מהסל של חנוני גוי, אסורים, מחשש שזילף עליהם יין, אך הבאים מהחביות שהם כנוסים בהם, מותרים. וכן חנוני כהן החשוד למכור תרומה בחזקת חולין, מה שלפניו אסור, מחשש שיש שם תרומה, אך מה שבאוצר מותר, כיון שאינו מערב שם תרומה, מחשש שישמעו זאת החכמים ויפקירו כל מה שבאוצר.
פרק ג, משנה א: כל הצלמים של הגויים אסורים בהנאה, ואפילו שהם נעבדים רק יום אחד בשנה, ולרבי מאיר אפילו אם אין ידוע שהם נעבדים, חוששים למיעוט הנעבדים, וכולם אסורים. ולחכמים האיסור הוא רק בצלם שיש בידו מקל או צפור או כדור, שזהו סימן לכך שהוא נעבד. ולרבן שמעון בן גמליאל אפילו אם יש בידו דבר אחר, כמו אבן או קיסם, זהו סימן לכך שהוא נעבד, ואסור בהנאה.
משנה ב: המוצא צלם שבור, מותר הוא בהנאה, כיון שיש כאן שתי ספיקות, שמא לא נעבד מעולם, ושמא ביטלוהו בשבירתו. אבל אם מצא צורת יד או צורת רגל, אסור, כיון שדרכם לעשות צורות כאלו ולעובדם, ואין זה נחשב כשברי צלמים.
משנה ג: המוצא כלים שיש עליהם ציורי עבודה זרה, הרי אלו אסורים, ויוליכם לאיבוד בים המלח. ולרבן שמעון בן גמליאל זהו רק בכלים מכובדים או בינוניים, אבל בכלים מבוזים, כמו קדרות, אין כוונתם לשם עבודה זרה, והכלים מותרים. ולרבי יוסי אינו צריך להוליכם לים המלח בדוקא, אלא שוחק וזורה לרוח או שוחק ומטיל לים, אך חכמים אוסרים כיון שהפירורים נעשים זבל ומשביחים את השדות.
משנה ד: מרחץ שהניחו בו לאחר בנייתו צורת עבודה זרה, אינו נאסר, כיון שהמרחץ היה שם תחילה. ועוד, שאין המרחץ נעשה לכבוד העבודה זרה, אלא להיפך, הצלם נעשה כקישוט למרחץ. ועוד, שכיון שאין זה דרך כבוד לאותו צלם, הרי אין זו דרך עבודה זרה כלל, אלא דרך נוי וקישוט, ואינו אוסר.