מסכת עדיות, פרק א, משנה יב2

המשך משנה יב: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְתִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, תִּנָּשֵׂא וְלֹא תִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, הִתַּרְתֶּם אֶת הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה, לֹא תַתִּירוּ אֶת הַמָּמוֹן הַקַּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, מָצִינוּ שֶׁאֵין הָאַחִים נִכְנָסִין לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, וַהֲלֹא מִסֵּפֶר כְּתֻבָּתָהּ נִלְמוֹד, שֶׁהוּא כוֹתֵב לָהּ, שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיךְ. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:

[המשך הדברים שנחלקו בהם בית שמאי ובית הלל, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:] אשה הבאה ממדינת הים ומעידה שמת בעלה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כיון שהאמינוה חכמים בדבריה, כמבואר בתחילת המשנה, לכן תִּנָּשֵׂא – מותרת היא להנשא לאחר, וְתִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ – וכן נוטלת היא דמי כתובתה שהתחייב לה בעלה הראשון, מנכסי יורשיו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אמנם האמינוה חכמים לגבי התרתה להנשא, ולכן תִּנָּשֵׂא, אבל לא האמינוה לשאר דברים, וְלכן לֹא תִטּוֹל כְּתֻבָּתָהּ מנכסי בעלה הראשון. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי לבית הלל, הִתַּרְתֶּם על פי עדותה אֶת איסור הָעֶרְוָה הַחֲמוּרָה, וכי לֹא תַתִּירוּ על פי דבריה אֶת הוצאת הַמָּמוֹן הַקַּל. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, מָצִינוּ הלכה דומה לזו, שֶׁאם מעידה שמת בעלה, אֵין הָאַחִים נִכְנָסִין לַנַּחֲלָה עַל פִּיהָ – אין יורשי הבעל נוטלים את ירושתו על פיה, כיון שלא האמינוה אלא לגבי התרתה להנשא, ולא לגבי הוצאת ממון על פי דבריה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, אמנם אינה נאמנת לגבי ירושת הבעל, אך יש טעם מיוחד להאמינה לגבי נטילת הכתובה, וַהֲלֹא מִסֵּפֶר כְּתֻבָּתָהּ נִלְמוֹד – ויש ללמוד זאת מנוסח שטר הכתובה של הבעל, שֶׁהוּא כוֹתֵב לָהּ, שֶׁאִם תִּנָּשְׂאִי לְאַחֵר תִּטְּלִי מַה שֶּׁכָּתוּב לִיךְ, וכיון שמותרת היא להנשא לאחר, ראוי שתיטול את דמי כתובתה. וחָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי.