מסכת עדיות, פרק ב, משנה ב

משנה ב: אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר וְנִמְצָא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא רָאִינוּ אֵינוֹ רְאָיָה, אֶלָּא יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים, מִיָּמַי לֹא רָאִיתִי עוֹר של קרבן, יוֹצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה, ואפילו אם לאחר השחיטה נמצאה הבהמה טריפה, ועל ידי זה התברר למפרע שגם השחיטה והפשטת העור היו בפסול, מכל מקום כיון שבשעה שהופשט העור לא היה ידוע שהקרבן טריפה ופסול, אין עורו נאסר, ועל אף שגוף הקרבן יוצא לבית השריפה, העור מותר בהנאה. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִדְּבָרָיו של רבי חנינא סגן הכהנים לָמַדְנוּ, שֶׁהַמַּפְשִׁיט אֶת הַבְּכוֹר שהוא בעל מום, ומותר לאוכלו בכל ארץ ישראל, אך לא התירתו התורה אלא באכילה, ואם מת הרי הוא אסור בהנאה וטעון קבורה, מכל מקום אם בשעה שנשחט והופשט עורו לא היה ידוע שהוא טריפה, וְנִמְצָא לאחר מכן שהוא טְרֵפָה, שֶׁיֵּאוֹתוּ הַכֹּהֲנִים בְּעוֹרוֹ – העור שייך לכהנים ומותרים בהנאתו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עדות על דבר ש'לֹא רָאִינוּ' אֵינוֹ רְאָיָה, שהרי יתכן שאירע הדבר שלא בפניו, ולכן אין הלכה כדבריו, אֶלָּא יוֹצֵא העור לְבֵית הַשְּׂרֵפָה.