מסכת עדיות, פרק ד, משנה א

פרק ד, משנה א: אֵלּוּ דְבָרִים מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל. בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵאָכֵל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכֻכּוֹתֶבֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בְּכַזָּיִת:

אֵלּוּ דְבָרִים מִקֻּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וּמֵחֻמְרֵי בֵית הִלֵּל – במחלוקות אלו בית שמאי הם המקילים, ובית הלל הם המחמירים, בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל – מותר לאוכלה בו ביום, וגם אם חל יום טוב ביום ראשון, ונמצא שהוכנה הביצה במעי התרנגולת בשבת, אין הביצה אסורה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵאָכֵל – אסור לאוכלה עד מוצאי יום טוב, כיון שבמקרה וחל יום טוב למחרת השבת נמצא שהיתה הכנת הביצה במעי התרנגולת בשבת, ואין מכינים משבת ליום טוב אפילו הכנה הנעשית מעצמה, ומחמת כן גזרו בכל יום טוב, ואפילו כשלא חל למחרת השבת. המשנה מביאה עתה נידון נוסף לגבי איסור 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ' (שמות יג ז): בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שיעור איסור השהיית שְׂאוֹר (-המחמץ בצק אחר) הוא בְּכַזַיִת, וְשיעור האיסור בהשהיית חָמֵץ הוא בְּכַּכּוֹתֶבֶת – כגודל תמר, ששיעורו גדול יותר מכזית, וטעמם, כיון שהתורה חילקה את איסוריהם וכתבה כל אחד מהם בפני עצמו, ללמד שאין שיעורם שווה. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וְזֶה – שאור וחמץ שיעורם בְּכַזַיִת, והטעם שכתבה התורה את שניהם אינו מחמת שאין שיעורם שווה, אלא מחמת שבכל אחד מהם יש חידוש מיוחד שאין בחבירו, שהשאור אסור בהשהייה אף שאינו ראוי לאכילה בפני עצמו, והחמץ אסור בהשהייה אף שאין חימוצו קשה כל כך כמו השאור.