מסכת עדיות, פרק ד, משנה ג 2

המשך משנה ג: כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב, וְאֶחָד שֶׁל אַרְבָּעָה קַבִּין וּשְׁכָחוֹ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה. ובֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה:

המשך משנה ג: נאמר בתורה (דברים כד יט) 'כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ', משנתנו עוסקת באופן ששכח האדם עומר אחד, אך הוא גדול משאר העומרים: אם היו כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב – כל עומר של קב אחד, וְהיה שם עומר אֶחָד בשיעור שֶׁל אַרְבָּעָה קַבִּין, וּשְׁכָחוֹ האדם בשדה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ נחשב שִׁכְחָה, כיון שהוא גדול כל כך, בודאי ייזכר בו בעל השדה, ואין זו נחשבת 'שכחה', וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הרי זו שִׁכְחָה (אמנם אם היה אותו עומר גדול יותר מארבעה קבין, אף בית הלל מודים שאין זו שכחה).