מסכת עדיות, פרק ד, משנה י 4

המשך משנה י: כַּלְכָּלַת הַשַּׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי פוֹטְרִין, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין:

המשך משנה י: נאמר בתורה לגבי מעשר שני (דברים כו יג) "בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת", ולמדו חכמים מפסוק זה שאין הפירות מתחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות עד שיכניסום לבית, אבל בעודם בשדה מותר לאוכלם ללא הפרשת תרומות ומעשרות, כיון שזו אכילת עראי. אמנם, אם אוכל פירות אלו בשבת, אין מאכלי השבת נחשבים לעולם כאכילת עראי אלא כאכילה קבועה וחשובה, כיון שנאמר (ישעיהו נח יג) "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג", ולכן אמרו חכמים ש'שבת קובעת למעשר', כלומר, פירות הנאכלים בשבת נחשבים כאכילה קבועה, וחייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, ואפילו אם לא הכניסם לבית. משנתנו דנה באדם האוכל בערב שבת, אכילת עראי, מפירות המיועדים לשבת: כַּלְכָּלַת הַשַּׁבָּת – סל מלא פירות המיועדים לאכילה בשבת ובא האדם לאוכלם בערב שבת, בֵּית שַׁמַּאי פוֹטְרִין מהפרשת תרומות ומעשרות, כיון שרק האכילה בשבת עצמה נחשבת כקבועה ומחייבת בהפרשת תרומות ומעשרות, וּבֵית הִלֵּל מְחַיְּבִין במעשר מיד, ואפילו קודם השבת, כיון שייחוד הפירות לשבת מחשיב אותם, וכל אכילה מהם נחשבת כאכילת קבע, המחייבת בהפרשת תרומות ומעשרות.