מסכת עדיות, פרק ד, משנה יא 2

המשך משנה יא: מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים מְעִידוֹת אוֹתוֹ, אֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר שְׁתַּיִם וְאֵלּוּ מְעִידִים שֶׁנָּדַר חָמֵשׁ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֶחְלְקָה הָעֵדוּת וְאֵין כָּאן נְזִירוּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֵשׁ בִּכְלָל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם, שֶׁיִּהְיֶה נָזִיר שְׁתַּיִם:

אם יש עדים המעידים על אדם מסוים, שנדר נזירות, גם אם הוא עצמו מכחיש את הדבר, העדים נאמנים, ומחייבים אותו לנהוג נזירות. המשנה דנה עתה באופן שיש שתי כתות עדים בענין זה, אך יש ביניהם הכחשה: מִי שֶׁהָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים מְעִידוֹת אוֹתוֹ שנדר נזירות, והעדויות של שתי הכתות הן על אותו רגע ממש, אך אֵלּוּ (-כת אחת של שני עדים) מְעִידִים שֶׁנָּדַר שְׁתַּיִם – שתי נזירויות, וְאֵלּוּ (-הכת השניה של העדים) מְעִידִים שֶׁנָּדַר חָמֵשׁ נזירויות, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֶחְלְקָה הָעֵדוּת, שהרי העדים עצמם מכחישים זה את זה, והוא עצמו מכחיש את כל העדים ואומר שלא נדר נזירות, וְלכן אֵין כָּאן נְזִירוּת כלל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יֵשׁ בִּכְלָל חָמֵשׁ שְׁתַּיִם, וכיון שלדברי כל העדים חייב הוא לכל הפחות בשתי נזירויות, ולכן הדין הוא שֶׁיִּהְיֶה נָזִיר שְׁתַּיִם.