מסכת עדיות, פרק ה, משנה ו 2

המשך משנה ו: הוּא הָיָה מַתִּיר שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין.

להבנת הנידון הבא יש להקדים, שבכור בהמה טהורה הוא קדוש, ואסור לגזוז את צמרו או לעבוד בו, אלא יש להקריבו בבית המקדש. ולאחר שנשחט כדין, בין אם הוא תם ונשחט בבית המקדש ונאכל לכהנים, ובין אם הוא בעל מום ונשחט בכל מקום ונאכל לכל אדם, מותר הוא בהנאה, וכן הצמר שעליו מותר בהנאה. הנידון במשנתנו הוא בצמר שנשר מעצמו בחיי בכור בעל מום, שבזמן שנשר לדברי הכל אסור הוא בהנאה, והנידון הוא האם לאחר שנשחט הבכור והותר הצמר שעליו, הותר גם הצמר שנשר בחייו: הוּא (-עקביא בן מהללאל) הָיָה מַתִּיר שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן (כלומר, שמרו במקום מוצנע, כיון שבאותו זמן היה אסור בהנאה), וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, שכשם שהשחיטה מתירה את הצמר שעליו, כך מתירה היא את הצמר שנשר בחייו, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין צמר זה בהנאה, ואף שגם הם מודים שמעיקר הדין צמר זה מותר, סוברים הם שגזרו בזה איסור, מחשש שמא ישהה את הבכור בביתו זמן רב ולא ישחטנו, כדי שיוכל בינתיים לאסוף את הצמר שנושר ממנו, ולאחר שחיטתו יוכל להשתמש בצמר זה, ואסור להשהות את שחיטת הבכור, אלא יש לשוחטו בתוך שנתו, בין כשהוא תם ובין כשהוא בעל מום.