מסכת ערכין, פרק א, משנה ג

משנה ג: הַגּוֹסֵס, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג, לֹא נִדָּר וְלֹא נֶעֱרָךְ. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר, נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִין. אֲבָל אֵינוֹ נִדָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דָּמָיו קְצוּבִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, נוֹדֵר וּמַעֲרִיךְ וּמַקְדִּישׁ. וְאִם הִזִּיק, חַיָּב בַּתַּשְׁלוּמִין:

משנה ג: הַגּוֹסֵס, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג בבית דין של ישראל [שאין גזר הדין תלוי ברצונם, וכבר חיפשו לו צדדי זכות ולא מצאו], לֹא נִדָּר – הנודר את שוויו אינו חייב כלום, כיון שאין לו כל שווי להמכר, וְלֹא נֶעֱרָךְ – המתחייב לתת את ערכו אינו חייב כלום, ולגבי גוסס הטעם הוא כיון שנאמר (ויקרא כז ח) והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן', ואי אפשר להעמיד ולהעריך אדם גוסס. ולגבי היוצא ליהרג הטעם הוא כיון שנאמר (ויקרא כז כט) 'כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה', ודרשו חכמים מפסוק זה שמי שמוכן לחרם והרג אינו בכלל פדיון, כיון שאין לו ערך כלל [אמנם היוצא ליהרג בדיני המלכות, כיון שהדבר תלוי ברצון המלך, ויכול הוא להתחרט ולבטל את גזר דינו, הרי הוא נידר ונערך]. רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר, היוצא ליהרג נֶעֱרָךְ, מִפְּנֵי שֶׁדָּמָיו קְצוּבִיןבתורה, ואינו סובר את הדרשה מהפסוק 'כל חרם אשר יחרם', אֲבָל אֵינוֹ נִדָּר,מִפְּנֵי שֶׁאֵין דָּמָיו קְצוּבִין, ועתה אין לו שווי להמכר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הגוסס והיוצא ליהרג נוֹדֵר, וּמַעֲרִיךְ, וּמַקְדִּישׁ, ודבריו קיימים, ובדינים אלו אין תנא קמא חולק עליו, וְאִם הִזִּיק, חַיָּב בַּתַּשְׁלוּמִין – יורשיו חייבים לשלם מנכסיו, ובדין זה חולק תנא קמא וסובר שהיורשים פטורים, ומחלוקתם היא בדין חוב שחייבה תורה את האדם, כמו חוב זה של תשלומי נזק, דעת רבי יוסי היא שחוב זה נחשב כחוב הכתוב בשטר, שגובים אותו מנכסי היורשים, ודעת תנא קמא שהוא נחשב כחוב שאינו כתוב בשטר, ואין גובים אותו מנכסי היורשים.