מסכת ערכין, פרק א, משנה ד

משנה ד: הָאִשָּׁה שֶׁהִיא יוֹצְאָה לֵהָרֵג, אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר, מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה, נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ. בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָּה, אֲסוּרָה בַהֲנָיָה:

משנה ד: הָאִשָּׁה שֶׁהִיא יוֹצְאָה לֵהָרֵג בדיני ישראל, אם היתה מעוברת אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד, כיון שיש בכך עינוי הדין עבורה, להשהותה לאחר שנגמר דינה להריגה. אבל אם כבר יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר [-מקום מושב היולדת], כיון שנעקר הולד לצאת הרי הוא נחשב כגוף בפני עצמו, ואינו חלק מגופה, מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה, נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ – בשיער של פאה נכרית שהיתה קשורה לשערותיה, ואף שכל נוי המת אסור בהנאה, משנתנו עוסקת באופן שגילתה דעתה קודם לכן שרצונה שיתנו את אותו שיער לבתה או לאשה אחרת, ובאופן זה נחשב הדבר כאילו כבר בחייה אין זה חלק מגופה [אבל השיער של המת עצמו לעולם אסור בהנאה]. בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָּה בבית דין, כגון שור שהרג את הנפש שדינו סקילה, אֲסוּרָה בַהֲנָיָה, שנאמר (שמות כא כח) 'וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי', כאדם היוצא נקי מנכסיו, שאין לו שום הנאה מהבהמה, ואפילו שערות הבהמה אסורות בהנאה.