מסכת ערכין, פרק ח, משנה א

פרק ח, משנה א: הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּ יוֹבֵל, אוֹמְרִים לוֹ פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן, שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִים חֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹ נוֹתֵן חֹמֶשׁ. מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, אָמְרוּ לוֹ פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן, אָמַר הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְאִסָּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא אָמַר זֶה אֶלָּא בְכַבֵּיצָה, שֶׁהַהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כָסֶף. אָמַר לוֹ, הִגִּיעָתְךְ. נִמְצָא מַפְסִיד אִסָּר, וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו:

פרק ח, משנה א: בפרק הקודם התבאר שהמקדיש שדה אחוזה בזמן שהיובל נוהג, הרי היא נפדית לפי סכום קבוע, של חמשים שקלים לכל שטח הראוי לזריעת כור שעורים. אמנם הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ [-שדה אחוזתו] בְּשָׁעָה שֶׁאֵינָהּיוֹבֵל – בזמן שאין היובל נוהג [והיינו בזמן שאין כל ישראל יושבים על אדמתם, ומשעה שגלו שבט ראובן ושבט גד מעבר הירדן, לא נהגו היובלות], שבאותו זמן נפדית השדה מן ההקדש לפי שוויה, אוֹמְרִים לוֹ הגזברים למקדיש, פְּתַחאַתָּה רִאשׁוֹן לומר בכמה אתה רוצה לפדותה, והטעם לכך, כיון שֶׁהַבְּעָלִיםהפודים את השדה שהקדישו נוֹתְנִים להקדש תוספת של חֹמֶשׁ, וְכָל אָדָם אֵינוֹנוֹתֵן חֹמֶשׁ, ויש רווח להקדש בכך שהבעלים יפדוה.

מַעֲשֶׂה בְאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, שההוצאה שהיה צריך להוציא על זריעתה היתה מרובה מהיבול שצמח בה, אָמְרוּ לוֹ הגזברים, פְּתַח אַתָּהרִאשׁוֹן, אָמַר, הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְאִסָּר – במטבע של שמונה פרוטות. אָמַר רַבִּייוֹסֵי, לא כך היה המעשה, ולֹא אָמַר זֶה אֶלָּא הרי היא שלי בְכַבֵּיצָה, שֶׁהַהֶקְדֵּשׁנִפְדֶּה בְכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כָסֶף, אָמַר לוֹ הגזבר, הִגִּיעָתְךְ – זכית בשדה. נִמְצָא מַפְסִידאִסָּר, וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו, והובא מעשה זה כדי להשמיענו את מחלוקתם של רבי יוסי וחכמים, שאף ששניהם מודים שפודים את ההקדש בין בכסף ובין בשוה כסף, מכל מקום לדעת חכמים אין פודים את ההקדש אלא בארבע פרוטות, כדי שהחומש יהיה לפחות שוה פרוטה [החומש של פדיון ההקדש אינו חמישית מהקרן, אלא רבע מהקרן, באופן שכאשר מצרפים את הקרן והחומש יחד, מהווה החומש חמישית], ואילו רבי יוסי סובר שפודים את ההקדש אפילו בכל שהוא.