מסכת ערכין, פרק ח, משנה ג

משנה ג: אָמַר אֶחָד הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְעֶשְׂרִים וְאֶחָת, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וָשֵׁש. בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע. בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה. בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים, הַבְּעָלִים נוֹתְנִין שְׁלשִׁים, שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל (עִלּוּיוֹ) שֶׁל זֶה. אָמַר אֶחָד הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ, אִם רָצוּ הַבְּעָלִים לִתֵּן שְׁלשִׁים וְאֶחָד וְדִינָר, הַבְּעָלִים קוֹדְמִים. וְאִם לָאו, אוֹמְרִים הִגִּיעָתְךְ:

משנה ג: משנתנו ממשיכה את הנידון באופן שהוזכר בסוף משנה ב', כאשר הבעלים אמרו בעשרים, שהם קודמים לכל אדם כיון שהם מוסיפים חומש, אמנם, אם אָמַר אֶחָד הֲרֵי הִיאשֶׁלִּי בְעֶשְׂרִים וְאֶחָת, אף שהבעלים קודמים כיון שיחד עם החומש הם נותנים עשרים וחמש, מכל מקום אי אפשר לתת להם את הקרן בפחות ממה שהציע אותו אדם שאמר עשרים ואחת, ולכן הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וָשֵׁש, עשרים ואחת כפי שהציע אותו אדם, וחמש כתוספת חומש על העשרים שאמרו בתחילה, אבל על האחת שהוסיפו מחמת אותו אדם, אינם צריכים לתת חומש. אמר אדם אחר בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִיםוָשֶׁבַע. אמר בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ, הַבְּעָלִים נוֹתְנִים עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה. בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, הַבְּעָלִיםנוֹתְנִים תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. ואם אמר אחר שיקח את השדה בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים, הַבְּעָלִים נוֹתְנִיןשְׁלשִׁים, ואף על פי שלכאורה באופן זה יכול הבעלים לומר שכיון שיש כאן אדם אחר הרוצה לתת עשרים וחמש, שזהו הסכום שהציע הבעלים יחד עם החומש, לא יגרם בכך כל הפסד להקדש, ומדוע כופים אותו לתת שלשים, מבואר בגמרא שמשנתנו עוסקת באופן שהבעלים אמר שיתן מעט יותר מעשרים, כגון עשרים ופרוטה, ונמצא שעדיין ההצעה שלו יחד עם החומש עדיפה ממה שאמר האחר, וכיון שכך עליו להוסיף על הקרן את חמשת הסלעים שהציע האחר, אך אינו מוסיף עליהם חומש, וכפי שהתבאר. והטעם לכל הדינים הללו, שמבואר שהבעלים מוסיף את מה שהוסיפו האחרים, אך ללא חומש, לפי שֶׁאֵיןהבעלים מוֹסִיפִין חֹמֶשׁ עַל עִלּוּיוֹ שֶׁל זֶה – על מה שהעלה והוסיף אדם אחר, אף שאת הקרן עליהם להוסיף.

אָמַר אֶחָד אחר הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ, אִם רָצוּ הַבְּעָלִים מתחילה לִתֵּן שְׁלשִׁים וְאֶחָדוְדִינָר, והיינו כשאמרו הבעלים שיתנו עבור השדה עשרים ואחת סלעים, ויחד עם החומש הם עשרים ושש סלעים ודינר, ועתה יצטרכו בעל כורחם להוסיף את חמשת הסלעים שהוסיף אותו אדם, הַבְּעָלִים קוֹדְמִים בעל כרחם. וְאִם לָאו, שלא אמרו הבעלים בתחילה שיתנו אלא עשרים, והלה אמר שיתן עשרים ושש, שהם יותר מהקרן והחומש של הבעלים יחד, אוֹמְרִים לאותו אדם הִגִּיעָתְךְ – זכית בשדה.