מסכת פסחים, פרק ד, שיעור 32

רַב נָתָן אַסְיָא [-הרופא], אֲתָא מִבֵּי רַב לְפוּמְבְּדִיתָא בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי דַּעֲצֶרֶת – בא מבית מדרשו של רב, שהיה בנהרדעא, לעיר פומבדיתא, ביום טוב שני של שבועות, ואף שהיה המרחק ביניהם גדול יותר מתחום שבת, שַׁמְּתֵיהּ – נידה אותו רַב יוֹסֵף. אִיכָּא דְּאָמְרֵי – ויש אומרים, נַגְּדֵיהּ – שהלקה אותו רַב יוֹסֵף, ולפי גירסא זו, אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, וְלִישְׁמְּתֵיהּ מַר שַׁמּוֹתֵי – היה לך לנדותו, דְּהָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – שהרי רב ושמואל אמרו שניהם מימרא זו, מְנַדִּין עַל שְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל גָּלֻיּוֹת – מנדים את המחלל יום טוב שני של גלויות. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, הָנֵּי מִילֵּי בִּשְׁאָר אִינְשֵׁי – דין זה, שמנדים על כך, הוא רק בסתם בני אדם, אֲבָל הָכָא צוּרְבָא מֵרַבָּנָן הוּא – אבל כאן זהו תלמיד חכם, דְּטָבָא לֵיהּ עָבְדִי לֵיהּ – ולכן עשיתי לו דבר עדיף, שהלקיתי אותו, והראיה לכך שעונש המלקות קל מעונש הנידוי, דִּבְמַעֲרָבָא – שהרי בארץ ישראל, מִמְּנּוּ אַנְּגִידָא דְּצוּרְבָא מֵרַבָּנָן וְלֹא מִמְּנּוּ אַשַּׁמְתָּא, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, כאשר עשה תלמיד חכם דבר המצרים מלקות או נידוי, 'מִמְּנּוּ אַנְּגִידָא', מִתְקַבְּצִין בני הישיבה אֵצֶל הָרַב, וְאֵין מַלְקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּסְכִּימוּ כּוּלָּם לְהַלְקוֹתוֹ. 'וְלֹא מִמְּנּוּ אַשַּׁמְתָּא', אלא מנדים אותו אף ללא הסכמת כולם, מִשּׁוּם דְּאֵין מְשַׁמְּתִין אֶלָּא עַל דָּבָר חָמוּר שעשה אותו אדם, וּבְדָבָר חָמוּר אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְרַב, אֶלָּא מְשַׁמְּתִין אוֹתוֹ מִיָּד. לְפִיכָךְ הַשַּׁמְתָּא חֲמוּרָה יוֹתֵר מִן הַמַּלְקוֹת, וכיון שרב נתן אסיא היה תלמיד חכם, הענישו רב יוסף בעונש קל, של מלקות.

וְגַרְסִינָן במסכת מועד קטן בְּפֶּרֶק וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין (יז.), מַאי – מה פירוש המילה 'שַׁמְתָּא', אָמַר רַב, שָׁם מִיתָה, כלומר, שהנענש בה סופו למות מחמת כן.

משנה

משנתנו ממשיכה בהבאת מנהגים שנהגו במקומות מסוימים: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ [לאחר שנחרב בית המקדש] לֶאֱכוֹל בשר חולין צָלִי בְּלֵילֵי פְּסָחִים, אוֹכְלִין, ואין בכך איסור. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל, מחשש שייראה כאילו זהו קרבן פסח, ואוכלו חוץ לירושלים, אֵין אוֹכְלִין – אסור לאכול בשר צלוי.

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי [-בערב] יוֹם הַכִּפּוּרִים, מַדְלִיקִין – צריכים להדליק. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, אֵין מַדְלִיקִין – אסור להדליק, ובגמרא יבואר מה הטעם של מנהגים אלו. וּבכל המקומות מַדְלִיקִין נרות בערב יום הכפורים בְּבָתֵּי כְּנֵסִיוֹת, וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבַמְּבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִים.

גמרא

שנינו במשנה, 'מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים' וכו'. הגמרא מביאה דינים נוספים הדומים לענין זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֹּאמַר 'בָּשָׂר זֶה לְפֶסַח הוּא', מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּמַקְדִּישׁ בְּהֶמְתּוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כיון ש'פסח' הוא כינוי לקרבן הפסח, ואף שהבהמה כבר שחוטה, יחשבו שהקדישה מחיים לשם קרבן, ואסור להקדיש קדשים בחוץ לארץ, וְעוד, שנִרְאֶה כְּאוֹכֵל קֳדָשִׁים בַּחוּץ.

אָמַר רַב פָּפָּא, דין זה הוא דַּוְקָא בבָּשָׂר, שניתן לטעות ולחשוב שהוא קרבן, אֲבָל חִיטֵּי וּשְׂעָרֵי – חיטים ושעורים, לֹא – אין איסור לומר שהם 'לפסח', ואין חשש שיחשבו שכוונתו למוכרם ולקנות בדמיהם קרבן פסח, דַּעֲבִידֵי אִינְשֵׁי דְּמִנְטְרֵי לְפִסְחָא – כיון שדרך בני אדם לשמור חטים ושעורים לפסח, וכך מתפרשת גם כוונתו בלב השומעים.

מביאה הגמרא דין נוסף כעין המבואר במשנתנו: וּגְדִי מְקֻלָּס – גדי הצלוי כולו יחד, ראשו עם כרעיו וקרבו, כדרך שצולים את קרבן הפסח, אַף עַל גַּב דְּלֹא פָּרֵישׁ וְאָמַר זֶה לְפִסְחָא – אף אם לא פירש ואמר שיהא זה 'לפסח', אף על פי כן אָסוּר לאוכלו בליל פסח, דְּתַנְיָא בברייתא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, תּוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי, הִנְהִיג אֶת בְּנֵי רוֹמִי לֶאֱכוֹל גְּדָיִים מְקֻלָּסִים בְּלֵילֵי פְּסָחִים. שָׁלְחוּ לוֹ חכמים, אִלְמָלֵא – אם לא שתּוֹדוֹס אַתָּה [ולהלן יבואר שאדם חשוב היה], גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִדּוּי, שֶׁאַתָּה מַאֲכִיל אֶת יִשְׂרָאֵל קֳדָשִׁים בַּחוּץ, כלומר, נראה הדבר כאילו אוכלים קרבנות פסח מחוץ לירושלים, כיון שכך היתה דרך צלייתם. מבאר הרי"ף, וְתוֹדוֹס אִישׁ רוֹמִי, גַּבְרָא רַבָּה הֲוָה – אדם גדול היה, וְעוֹד מעלה היתה בו, מֵטִיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הֲוָה – היה נותן סחורה לתלמידי חכמים שירויחו על ידה, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל הַמֵּטִיל מְלַאי לְכִיס תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ז יב) 'כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף', כלומר, בצילו ובמחיצתו של החכם, יהא אותו שנתן לו את הכסף לפרנסתו.

מביא הרי"ף סוגיא נוספת בענין זה: גַּרְסִינָן במסכת כתובות בְּסוֹף פרק שְׁנֵי דַּיָּנֵי גְּזֵרוֹת (קיא:), כְּתִיב – נאמר בפסוק (דברים ד ד) 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם' וְגוֹ', ולכאורה הפסוק צריך ביאור, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לָאָדָם שֶׁיִּדְבַּק בַּשְּׁכִינָה, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר (שם ד כד) 'כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא', אֶלָּא, כָּל הַמַּשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם, וְהָעוֹשֶׂה פְּרַקְמַטְיָא – סחורה לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים, וְהַמְהַנֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִנְּכָסָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בִּשְׁכִינָה.

הגמרא מבארת עתה מהו 'גדי מקולס', שהתבאר לעיל שאסור לאוכלו בליל פסח: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵי זֶהוּ גְּדִי מְקֻלָּס, כָּל שֶׁצְּלָאוֹ כֻּלּוֹ כְּאַחַת. אבל אם נֶחְתַּךְ מִמֶּנּוּ אֵבֶר, אוֹ נִשְׁלַק [-התבשל] מִמֶּנּוּ אֵבֶר, אֵין זֶה גְּדִי מְקֻלָּס, ומותר לאוכלו בליל פסח.

שנינו במשנה, 'מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בלילי יום הכפורים, מדליקין. מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין'. הגמרא מבארת עתה את הטעם במנהגים אלו: תָּאנָא בברייתא, בֵּין אותם שֶׁאָמְרוּ שיש לְהַדְלִיק, וּבֵין אותם שֶׁאָמְרוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, שְׁנֵיהֶם לֹא נִתְכַּוְּנוּ אֶלָּא לְדָבָר אֶחָד, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, התכוונו על ידי מנהגם למנוע תַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, והמצריכים להדליק נהגו כן כיון שאסור לשמש מיטתו לאור הנר, ומתוך שהנר דולק, ימנע. והאומרים שלא להדליק, חששו שמתוך שהוא רואה את אשתו לאור הנר, הוא מתאוה לה, ולכן אמרו שלא להדליק.