מסכת פסחים, פרק י, שיעור 36

הגמרא מביאה מימרא נוספת שאמר רב חסדא בענין זה: וְתוּ יָתִיב רַב חִסְדָּא וְקָאֲמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּנַפְשֵׁיהּ – ועוד מימרא היה רב חסדא אומר מדעת עצמו, הָא דַּאֲמַרְתְּ – דין זה שאמרנו, שִׁנּוּי מָקוֹם – אם שינה האדם את מקומו מבית לבית באמצע אכילתו, צָרִיךְ לחזור ולְבָרֵךְ ברכה ראשונה, לֹא אֲמָרָן – לא אמרנו כן אֶלָּא בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָן טְעוּנִין בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶן בִּמְקוֹמָן – שאין חיוב לברך עליהם ברכה אחרונה דוקא במקום אכילתם, כְּגוֹן פֵּירוֹת וְיַיִן, אף שברכתם 'מעין שלש', דכיון שאינו צריך לחזור לאותו מקום כדי לברך, הרי היציאה מהבית נחשבת כהיסח הדעת מהמשך האכילה. אֲבָל בִּדְבָרִים שֶׁטְּעוּנִין בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶן בִּמְקוֹמָן – רק במקום אכילתם, כְּגוֹן פַּת שמברכים אחריה ברכת המזון, וּמִינֵי דָּגָן שמברכים אחריהם ברכה מעין שלש, אף אם עבר מבית לבית אין זה היסח הדעת, ואֵין צָרִיךְ לחזור ולְבָרֵךְ 'הַמּוֹצִיא', מַאי טַעְמָא – ומה הטעם בדין זה, כיון שלְקִבְעֵיהּ קַמָּא הֲדַר – שהרי בין כך עליו לחזור למקומו הראשון כדי לברך ברכה אחרונה, וכיון שאינו מסיח דעתו ממנו אינו צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. וְרַב שֵׁשֶׁת אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין במאכל שמברכים עליו ברכה אחרונה במקום אכילתו, ובין במאכל שניתן לברך אחריו במקום אחר, אם יצא מהבית באמצע אכילתו, צָרִיךְ לְבָרֵךְ שוב ברכה ראשונה.

מקשה הגמרא על דברי רב חסדא, מֵיתִיבִי – קשה על דבריו ממה ששנינו בברייתא, חֲבֵרִים שֶׁהָיוּ מְסֻבִּין, וְעָקְרוּ רַגְלֵיהֶם באמצע הסעודה לָצֵאת לִקְרַאת חָתָן אוֹ לִקְרַאת כַּלָּה, כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין, אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ – אינם צריכים לברך ברכה אחרונה, וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין לסעודתם אֵין טְעוּנִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה – אינם צריכים לברך ברכה ראשונה, מוסיפה הברייתא, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְּמַן שֶׁהִנִּיחוּ שָׁם, במקום הסעודה, זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, שלא יצא עמהם לקראת החתן או הכלה, ונחשב הדבר שנשארה קביעותם במקום הסעודה, הגם שרובם יצאו משם, אֲבָל אם לֹא הִנִּיחוּ שָׁם זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, אלא יצאו כולם, הרי עקרו בכך את קביעות הסעודה, ולכן כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין, טְעוּנִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ – עליהם לברך ברכה אחרונה ואחר כך לצאת, וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין, טְעוּנִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה. מדייקת הגמרא, מִדְּקָתָּנֵי – מכך שנקטה הברייתא לשון 'עָקְרוּ', מִכְּלָל – יש לדייק וללמוד דְּבִדְבָרִים שֶׁטְּעוּנִין בְּרָכָה לְאַחֲרֵיהֶן בִּמְקוֹמָן עַסְקִינָן [-עוסקת הברייתא], וְטַעֲמָא – והטעם שאינם צריכים לברך הוא כמבואר בברייתא שזהו מחמת דְּהִנִּיחוּ שָׁם זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, אֲבָל אם לֹא הִנִּיחוּ שָׁם זָקֵן אוֹ חוֹלֶה, כְּשֶׁהֵן יוֹצְאִין טְעוּנִין בְּרָכָה לְמַפְרֵעַ, וּכְשֶׁהֵן חוֹזְרִין טְעוּנִין בְּרָכָה לְכַתְּחִלָּה, הרי שאף באכילת דברים הטעונים ברכה אחרונה במקומם, היוצא ואינו מניח מקצת חברים, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה, וְקַשְׁיָא לְרַב חִסְדָּא, האומר שאין היוצא צריך לברך שוב.

מתרצת הגמרא, אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מַאן תָּנָא 'עֲקִירוֹת' – מיהו התנא של ברייתא זו, ששנה את דיני העוקר ממקומו באמצע סעודתו, רַבִּי יְהוּדָה הִיא וְכוּ', כלומר, נחלקו תנאים בדין זה, והברייתא היא כדברי רבי יהודה, הסובר שיש צורך להניח מקצת חברים, אבל חכמים חולקים עליו וסוברים שאף אם לא הניח מקצת חברים אינו צריך לברך ברכה ראשונה, וכדברי רב חסדא.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקָאָמְרֵי רַבְּוָאתָא – ואמרו רבותינו, דהִלְכְתָא – שההלכה היא כְּרַב שֵׁשֶׁת, דְּתַנְיָא כְּוָותֵיהּ – ששנינו כמותו בברייתא, וְאַף עַל גַּב דְּשָׁנֵי [-שתירץ] רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק את דברי רב חסדא, לֹא סַמְכִינָן אַשִּׁינּוּיָא – אין סומכים על תירוץ זה, אלא פוסקים כפשטות דברי הברייתא, שאף במאכל שצריכים לברך אחריו במקומו, אם לא הניח מקצת חברים ובא להמשיך בסעודתו במקום אחר, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה [ואם שכח ויצא ולא בירך, ורצונו להמשיך לאכול, כשיחזור למקומו יברך ברכה אחרונה, ויחזור ויברך ברכה ראשונה (ר"ן)].